בריטואל קבוע, התבשרנו שוב בדוח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ששכר הנשים במשק נמוך משכר הגברים. וכמדי שנה, רבים וטובים מציגים את הנשים כמנוצלות ואת שוק העבודה כמפלה ולא מתחשב, וקופצים מיד להצעות איך לתקן את הבעיה באמצעות חקיקה ורגולציה. כמנהלת בכירה שהייתה אחראית על העסקה של נשים וגברים, וגם כאישה וכאמא, אני בוחרת להציג את הנושא בראייה שונה ולהציע פתרון שונה.
כאשר מעסיק נדרש לקבוע את רמת השכר של עובד, הוא בוחן את תרומתו למקום העבודה במסגרת התפקיד שהוא מבצע. עובד שמשקיע ומתאמץ יתוגמל בהתאם ללא התייחסות למגדר, ועובד שלא משקיע ייאלץ להסתפק בשכר נמוך ואולי אף יפוטר. לא פעם ולא פעמיים ראיתי נשים המגיעות לעבודה וסבורות שעצם היותן נשים מקנה להן את הזכות להיעדר כשהילד חולה, לסיים מוקדם כשאין סידור לילדים ולא להישאר שעות נוספות גם כשיש לחץ עבודה גדול מאוד. יש מין מוסכמה כזו ש"מותר" ואף "מתבקש" לקחת פריווילגיות אלה, וחלק מן המחויבות של המעסיק היא להבין ולהכיל זאת.
רוב הנשים הן קרייריסטיות ומסורות לעבודה, אך מספיק שחלק מן הנשים יבקשו לעצמן פריווילגיות כדי שמעסיקים ישליכו זאת על הכלל. במיוחד במעמד גיוס עובדים חדשים, שבו המעסיק נמצא באי ודאות לגבי האמביציה והכישורים של המועמד או המועמדת, והוא מקבל החלטה לא פעם מתוך הכללה והסתברות. המעסיק מחפש עובדים שיתרמו את חלקם לעבודה בלי היעדרויות, שיהיו זמינים בעתות משבר ולחץ. הוא אינו מעוניין לשאת בנטל המצב המשפחתי של העובד. התוצאה של תפיסת "ההתחשבות האוטומטית" היא שנשים מקודמות פחות ומתוגמלות פחות מעמיתיהן הגברים.
האידיאל של תגמול שווה לשני המינים לא יושג באמצעות לחץ של גורמים חברתיים או חקיקה. נהפוך הוא, אלה רק יגרמו לכך שמעסיקים יעדיפו לא לקלוט נשים לעבודה. למה להם להסתבך עם רגולציה וחוקי עבודה נוקשים, בשעה שעובדים גברים קלים להעסקה ולפיטורים, אם צריך? דווקא מתוך רצון טוב, חקיקה כזו הופכת את האישה לעובדת פחות אטרקטיבית.
סוגיית שוויון הנשים תיעלם מאליה כאשר לא תהיה לאישה פריווילגיה יותר מאשר לגבר, הן רגולטורית והן פסיכולוגית, ולא משנה מה מצבה המשפחתי. כדי להגיע לכך בכל תא משפחתי בני הזוג צריכים להסכים על חלוקת מטלות הבית וגידול הילדים באופן שבו גם האישה תוכל להשקיע בעבודתה. הנשים והגברים צריכות וצריכים להפנים שהאחריות לקחת ילד חולה מהמעון באמצע היום היא של שני בני הזוג, וזה לא טבעי שהכל נופל על האישה. כאשר האחריות המשפחתית תהיה שווה, הנשים יוכלו להשקיע בקריירה בדיוק כמו הגברים, וגם הדרישות שלהן מן המעסיק יהיו זהות.
הפמיניסטיות והפעילים החברתיים צריכים להפנות את דרישותיהם לשוויון לא כלפי המעסיק או המחוקק שיוסיפו פריווילגיות, אלא לעודד את הנשים והגברים לשאת באופן שווה באחריות הורית ומשפחתית. או אז, לא יהיה צורך בשום העדפה מתקנת או פריווילגיה "מתחשבת" אחרת, כיון שהנשים באמת יהיו שוות. גם על המעסיקים מוטלת אחריות לא להתקבע בסטיגמות, אלא לתת הזדמנות ולתגמל כהוגן כל אישה ואיש שמשקיעים בעבודה.
ובנימה אישית, אני אמא לחמישה ילדים וסבתא לשני נכדים. למעלה מ־20 שנים אני עובדת בתפקידי ניהול בכירים ומתוגמלת כמו עמיתי הגברים, ואני יכולה להעיד מניסיוני שהמודל המשפחתי של שוויון בנטל אכן עובד. בזכות ולא בחסד, בכבוד ולא ברגולציה.
הכותבת עומדת בראש קמפוס טל של "המרכז האקדמי לב", קמפוס לנשים דתיות וחרדיות, ושימשה בעבר מנהלת בכירה באגף מערכות מידע במנורה מבטחים