1. יש דעות שונות בשאלה אם צריכה נבחרת ישראלית להופיע בתחרות במדינה ערבית שבה לא מאשרים לה להניף את דגל ישראל. אני סבור שנכון להשתתף. נחזור אחורה אל ההחלטה של הנרי קיסינג'ר לאפשר לנבחרת הפינג־פונג האמריקאית להשתתף בתחרות מול נבחרת סין שנערכה ביפן במרץ 1971. מאו צה טונג אמר אז בשמחה, "כדור קטן מביא כדור גדול". חודש אחרי התחרות השולית ההיא ביקרה בסין לראשונה משלחת אמריקאית, ושנה אחר כך ביקר שם הנשיא ניקסון, במהלך שאפשר את כינון היחסים בין המדינות ב־1979.
"דיפלומטיית הפינג־פונג" הזאת צריכה להנחות את ממשלת ישראל, ולא התלהמויות מיותרות וגאווה לאומית מטופשת. כבר למדנו מהוותיקות ומהמנוסות באומות העולם שספורט הוא מבוא לדיפלומטיה. כעת צריכים אנשי משרד החוץ (שאין לו שר) לשבת עם שרת התרבות והספורט, עם השב"כ (שלא אוהב תמיד לאבטח ספורטאים במדינות מסוימות) ועם איגודי הספורט, ולאמץ ברמה הלאומית את "דיפלומטיית הפינג־פונג". השרה רגב תוכל אז להיות ממשיכת דרכו של הנרי קיסינג'ר - לפחות בתחום הזה.
2. בפעם האחרונה שארה"ב שיתפה פעולה בפן הצבאי עם רוסיה (אז בריה"מ) היה זה נגד צבאו הנאצי של אדולף היטלר. עשרות שנים אחר כך שוב משתפים פעולה הרוסים והאמריקאים בתחום הצבאי, הפעם נגד הארגון הקיקיוני לכאורה דאעש. אלא שמתקיפה לתקיפה ומהפצצה להפצצה לא רק שדאע"ש אינו מוכה ונחלש, הוא אפילו מתעצם ומרחיב את השטחים שבשליטתו.
בינתיים ניצחו אנשי דאעש את הבכירים והמובחרים שבכוחות הצבא האיראני, משמרות המהפכה, בקרב על הדרך המובילה לעיר חאלב. זה מתסכל ובלתי מובן - אבל זו עובדה שמביאה לידי ביטוי את חולשתה של העוצמה, או אם תרצו את עוצמתה של החולשה. ככה זה בשכונה שלנו בחורף 2015.