זרקו להם עצם: היחס של הממשלה לרפורמים ולקונסרבטיבים הוא ציני

מרגע שאמר, כבר מיהרה קבוצה אחת לאותת שהיא מרגישה קצת פחות בבית. בושה שראש הממשלה אמר דברים כאלה, קבע השר ואיש יהדות התורה יעקב ליצמן. גם הוא רוצה להרגיש בבית. גם לו יש זכות להרגיש בבית. זכות שאינה נופלת מזו של הצירים המריעים לנתניהו בכנס הקהילות היהודיות שבוושינגטון הרחוקה. ומה לעשות שכדי שהוא ירגיש בבית, צריך שהרפורמים ירגישו פחות בבית
.

אפשר לברך על דבריו המפויסים של ראש הממשלה בנוגע למעמדן של התנועות הלא אורתודוקסיות בישראל – אך ראוי לתהות על המניע שעומד מאחוריהם. ראוי לתהות על כל השיח הישראלי בנושא הזה, שיש בו מידה לא מעטה של ציניות תועלתנית.
 

השיח הזה נשמע בערך כך: ישראל זקוקה לתמיכתם של יהודי אמריקה. היהודים הללו, שחלק ניכר מהם רפורמים או קונסרבטיבים, מתעניינים בשטויות כמו מעמדם של הקונסרבטיבים והרפורמים. השנה כבר הרגזנו אותם מספיק בקטטות עם הנשיא אובמה, שרובם תומכים בו, ואפילו בהתלהבות. בגלל הקטטות האלה, ובגלל סיבות נוספות, הם מגלים סימני עצבנות, וניכרת שחיקה בקשר שלהם לישראל. כך שהגיע הזמן לזרוק להם עצם קטנה, שירגישו יותר טוב. למה שלא נזרוק להם את ליצמן?
 

אפשר לברך על דבריו המפויסים של ראש הממשלה בנוגע למעמדן של התנועות הלא אורתודוקסיות בישראל, אבל לומר במפורש שהמוטיבציה לומר אותם אינה המוטיבציה הנכונה. ישראל צריכה לשדד את מערכת היחסים בין הדת ובין המדינה לא כדי לרצות יהודים יקרים באמריקה, קרובים לישראל יותר או פחות. ישראל צריכה לשדד את מערכת היחסים בין הדת ובין המדינה קודם כל משום שאינה עונה על הצרכים של תושבי מדינת ישראל.
 

ההבדל בין שתי המוטיבציות הללו אינו הבדל סמנטי או שולי. זהו הבדל מהותי. זהו ההבדל בין הספין הנינוח הנדרש ברגע מסוים בוושינגטון – נתניהו סחרר השבוע כמה וכמה כאלה בביקורו המוצלח בסך הכל בבירה האמריקאית - לבין ההכרה שהגיע הזמן לשיחה אמיתית, מעניינת, ולא תמיד קלה על יהדותה של המדינה היהודית. 
 

המוטיבציה הראשונה מסמנת את ליצמן כקורבן שיש להעלות למולך היחסים עם יהודי אמריקה. המוטיבציה השנייה רואה בו בן שיח לבירור נוקב על מה שראוי ולא ראוי לאפשר למגזר אחד לקבוע בזירה הציבורית בישראל. המוטיבציה הראשונה מסמנת את התנועות היהודיות הפרוגרסיביות כממתק שיש לעטוף היטב ולהגיש לדוד הנרגש באמריקה. המוטיבציה השנייה רואה בהן בנות שיח שוות מעמד לבירור נוקב על הפער בין רמת הציפיות שלהן מהמדינה לבין משקלן הציבורי האמיתי.
 

המוטיבציה הראשונה הופכת את רוב תושבי ישראל לקורבן של מניפולציה פוליטית עלובה – הממסד החרדי מכאן, היהדות האמריקאית המאורגנת משם, הממשלה המתמרנת באמצע, החשבון המוגש למשלם המסים ולאזרח בסוף. המוטיבציה השנייה מכירה בכך שהדיון על דמותה היהודית של ישראל לא צריך להסתכם בחלוקה של עוד קצת ג’ובים, איוש של עוד כמה משרות, הזרמה של עוד קצת כספים ייחודיים – ובעניין הזה אין יתרון מהותי לכספים ייחודיים המופנים לפעילות של בית כנסת רפורמי על פני כספים ייחודיים המופנים לפעילות של ישיבה אורתודוקסית.
 

ובכל זאת, אפשר לברך על דבריו המפויסים של ראש הממשלה בנוגע למעמדן של התנועות הלא אורתודוקסיות בישראל. אולי, כמו שאמר רב יהודה אמר רב במסכת סנהדרין של התלמוד, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.