13.11.2015 הוא 11 בספטמבר של צרפת. את האחריות למעשה נטל דאעש, והציג זאת כנקמה על מעורבות צרפת במלחמה נגד "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק. המתקפה בפריז בליל שבת, שגבתה את מותם של 128 בני אדם והביאה לפציעתם של עוד 300, תפסה את צרפת ואת האיחוד האירופי מופתעים. העובדה שמופתעים שם פעם אחר פעם מפעולות טרור של האסלאם הקיצוני, היא שצריכה להפתיע.



מדובר במחדל מודיעיני חמור שמזכיר את העיוורון שלקתה בו קהילת המודיעין של ארה"ב בחודשים שקדמו למתקפת 11 בספטמבר 2001. אך זהו גם כישלון פוליטי, תרבותי ותודעתי שמקורו בהכחשה עצמית ובחוסר היכולת להכיר במציאות המתהווה.



אומנם פעולת הטרור שלשום היא החמורה ביותר מבחינת מספר הקורבנות שגבתה ומבחינת היקפה ותעוזתה, אך היא חלק מרצף של פיגועי טרור שחווה צרפת בשנים האחרונות.



החמורים שבהם היו במרץ 2012 כשמחבל מוסלמי רצח שלושה ילדים וחייל בבית הספר היהודי אוצר התורה בטולוז, ובשלושה ימים בינואר השנה שבהם נרצחו 17 בני אדם בידי מחבלים של אל־קאעידה־תימן בשבועון "שארלי הבדו" ובסופרמרקט היפר כשר; והיו פיגועי טרור נוספים או כאלה שסוכלו.



לאחר כל פיגוע מכריזים מנהיגי צרפת כי הם נחושים להיאבק בטרור. כך היה לאחר מתקפת הטרור בינואר, כשראש ממשלת צרפת מנואל וואלס הכריז כי המעשים הם "הכרזת מלחמה על צרפת". וכך היה גם ביום שישי כשהנשיא פרנסואה הולנד הגדיר את מתקפת הטרור הרצחנית "מעשה מלחמה". בצרפת הוכרז מצב חירום והוכרזו שלושה ימי אבל, אך ברור שלא די בהצהרות ובמחוות סמליות, צריך להחליף דיסקט. יש צורך בחשיבה אחרת, שתהיה מלווה בכוח רצון עז ובמעשים נחושים.



לפי נשיא צרפת, במסע הטרור ביום שישי השתתפו שמונה מחבלים שהתאבדו או חוסלו בידי כוחות הביטחון לאחר שרצחו את הקורבנות ליד אצטדיון הכדורגל, בשלוש מסעדות, בבר ובתיאטרון.



אך ברור כי במעשים היו מעורבים יותר אנשים. מן הסתם, לפחות 20. מדובר בפעולות טרור שיצאו אל הפועל בו־זמנית, דבר המעיד על תכנון קפדני שנמשך זמן רב ועל ביצוע יעיל. לשם כך היה צורך בפיקוד משותף, בסייענים, במומחים להרכבת חומרי נפץ, בתצפיתנים ובאוספי מידע על היעדים שנבחרו, באספקת נשק ותחמושת, בהכנת תיעוד ומסמכים, בבתי סתר, בנהגים, בבלדרים, במערך קשר ועוד.



ייתכן שהמפגעים הגיעו מחוץ לגבולות צרפת והקימו תאי טרור "רדומים" ש"התעוררו" בליל שבת (כפי שמסתמן), וייתכן שהם היו מקומיים (או שילוב של השניים). ייתכן גם שהם נמנעו משימוש בטלפונים ובמחשבים שמותירים חתימה דיגיטלית, והעדיפו לתקשר ביניהם באמצעות בלדרים. מכל מקום, ההכנות למבצע מורכב כזה מייצרות "תעבורה" שהייתה צריכה להיקלט, גם אם בקליטה חלשה, במסכי המכ"ם של המודיעין הצרפתי. ולא רק שלו.



קהילות המודיעין של מדינות המערב - ובמיוחד של ארה"ב ובריטניה, באמצעות יחידות הסיגינט שלהם, כמו גם של רוסיה וישראל - עוקבות בשנים האחרונות אחר אל־קאעידה ודאעש, ואם היו נקלטים סימנים מחשידים הן היו משתפות את עמיתיהן הנוגעים בדבר.



אפשר להניח שכעת, לאחר הזעזוע ולאחר שמן הסתם כמה פקידים ומפקדים בכירים בקהילת המודיעין ייקחו אחריות ויתפטרו או שיפוטרו, יופקו לקחים ויבוצעו שינויים מבניים כדי לשפר את יכולות המודיעין.



אך המודיעין אינו חזות הכל. צריך כאמור גם לשנות את התודעה. שינוי כזה יקרה אם יבינו בצרפת, באיחוד האירופי ובייחוד בארה"ב ובמדינות הערביות (ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות) כי יש להדביר את דאעש ואת אל־קאעידה.



ההבדלים או הניואנסים הדתיים-אידאולוגיים בין שני הארגונים האלה אינם כה משמעותיים, כפי שיש מי שנוטים לראותם. דאעש בניגוד לאל־קאעידה מאמין בתפיסה של "חליפות עכשיו" ולכן מקים את "המדינה האסלאמית" הימי־ביניימית שלו בכל שטח שהוא תופס. אך הטרור בפריז, מבחינת התכנון המוקפד והביצוע המשולב, הוא חיקוי ברור לפיגועי אל־קאעידה בהנהגת אוסמה בן לאדן בארה"ב, באירופה (מדריד ולונדון) ובאסיה (אינדונזיה) בשני העשורים הקודמים.



בתקופה האחרונה נחל דאע"ש כמה מפלות בשדות הקרב. בסוף השבוע שחררו כוחות כורדים ויאזידים את סינג'ר בעיראק והסירו את המצור שהיה מלווה במעשי טבח שהטיל דאע"ש על העדה היאזידית. צבא עיראק נערך להתקפה על העיר רמדי. "ג'ון הג'יהאדיסט", התליין עורף הראשים המפורסם של דאע"ש, חוסל בירי טילים שנורו ממלטי"ם אמריקאיים. בסוריה הכוחות הכורדים ממשיכים להרחיב את השטחים שבשליטתם. צבא אסד, בחיפוי אווירי רוסי, מתקדם גם הוא, אם כי באטיות, בצפון המדינה.



אך עדיין, כדי להביס את כוחות הרשע יש צורך להציב "מגפיים על הקרקע". זה אומר לשלוח חיילים לשדות הקטל של סוריה ועיראק. תקיפות מן האוויר, גם אם יתעצמו, אינן מספיקות. שיגור חיילים כרוך בהכרה כי חלקם יחזרו בארונות. הבעיה היא שאירופה וארה"ב – בוודאי בשנת בחירות – אינן מוכנות לכך. זו לא רק בעיה של ממשלות ומנהיגים חלשים אלא גם של הציבור, שדורש ביטחון מרבי כדי להמשיך בשגרת חייו, אך אינו מוכן לשלם את המחיר הכרוך בכך.


יש גם צורך בהסכמה רחבה בין המדינות הקשורות למלחמה בסוריה. לפי שעה יש להן אג'נדות סותרות. הרוסים והאיראנים נלחמים למען אסד; טורקיה דורשת לסלקו כתנאי לכל הסדר; וושינגטון ואירופה מהססות ופוסחות על הסעיפים; וחלק ממדינות ערב מחמשות את אל־קאעידה־סוריה.



ולסיום, הערה על השיח הישראלי. חלק מהפרשנים ומהמומחים כאן מיהרו לקבוע שמדובר ב"מלחמת עולם שלישית", והם מייעצים לאירופה להבין שהיא במצור, כמו שרבים בישראל תופסים את המציאות כאן. זו הפרזה שמקורה בגישה הישראלית ש"אנו יודעים טוב יותר" וברצון לחוש שאנו לא לבד בעולם, ובכך גם להימנע מהצורך להמשיך לשאוף להסדר מדיני עם הפלסטינים.



גישה כזו לא מבינה את אירופה. בניגוד לרבים בישראל, באירופה לא סבורים שאסלאם שווה טרור. ביטוי מובהק לכך נראה בשבת, כשמישהו תלה בכיכר הרפובליקה על פסלה של מריאן – הדמות האלגורית מהמהפכה הצרפתית המסמלת את החירות – את השלט "אני הומני". אפשר וחובה להילחם בנחישות בטרור האסלאמי וצריך להיות נכון לשלם מחיר כבד לשם כך, אך עדיין אפשר לשמור על צלם אדם ועל ערכים אנושיים אוניברסליים.