המצב בקרב אזרחי ישראל הערבים־פלסטינים הוא פצצת זמן מתקתקת של ניכור פוליטי, חברתי וכלכלי. מי שחושב שההפגנות והאלימות בצפון הארץ הן תוצאה של קונפליקט דתי בלבד, טועה. בחודש שעבר שאל אותי בני: מדוע לא נעבור למדינה אחרת? אין ספק שזו שאלה כואבת. לעתים נדמה שיש מנהיגי ציבור שלא רוצים שלום ושוויון לאזרחי המדינה. כאזרח, קשה להשלים עם המצב הזה.



גל הטרור האחרון וזליגתו מירושלים לצפון הארץ וגם דרומה הוא תוצאה בלתי נמנעת של היעדר תהליך מדיני והסתה פוליטית, אבל לא פחות של אפליה כלכלית וניכור תרבותי קשה שחשים אזרחי ישראל הערבים. האינדיקציה הטובה ביותר למצב היא מצבם הכלכלי של היישובים הערביים והקשר בינו לבין מחאותיהם. בערים שבהן מספר דורשי העבודה גבוה, כמו סחנין (26%), עראבה (28%) וכפר מנדא (22%), חווינו בשבועות האחרונים הפגנות והפרות סדר שלא זכו לאזכורים רבים בתקשורת. לעומת זאת, בטירה (5%), בראמה (12%) ובאיכסאל (13%) נשמר שקט יחסי.



גם נבחרי הציבור הערבים מאכזבים את הציבור פעם אחר פעם בחוסר המקצועיות שבו הם מתנהלים. במקום לעורר את הציבור הערבי למחאה לגיטימית כדי למנף את דרישותיו, נגרר הציבור הערבי שוב ושוב לשימוש במחאות בצורה לא יעילה. גם סירוב חלק ממנהיגי הציבור הערבי לגנות אירועים של אלימות ורצח של אזרחים הוא מציאות בלתי סבירה.



ואכן, קל יותר לשלהב אנשים מדוכאים כלכלית, החיים תחת אפליה, ולגרור אותם למחאה פוליטית לא חוקית. עם זאת ועל אף כל הקשיים, היה מצופה ממנהיגי הציבור הערבי שישמיעו קול אחר.



כששמעתי חלק מחברי הכנסת הערבים, שמנתחים את האירועים האחרונים בצורה שגויה, המביאה לקיטוב מהחברה היהודית ומסייעת לאלו שאינם תומכים באינטרס שתי המדינות, התחדדה אצלי התחושה שאין גבול לאופורטוניזם הפוליטי ולהפקרות. לכן חובה על אזרחי ישראל הערבים־פלסטינים להטיל ספק בכוח ועדת המעקב הערבית והוועד הארצי של הרשויות המקומיות הערביות להתמודד עם האתגרים ולצאת לדרך של גיבוש מנהיגות אותנטית ואפקטיבית.



בסופו של יום, האירועים המתחוללים הם תמרור אזהרה גם אם הגל הנוכחי יעבור. בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2015 הממשל הישראלי לא למד כמעט דבר. המלצות ועדת אור, ששפכה אור על המציאות החברתית, הפוליטית והכלכלית שממנה סובלים אזרחי ישראלי הערבים־פלסטינים, נשטפו ונעלמו כלא היו. נראה כי קרוב ל־15 שנים אחריה, אין כל שינוי.



כדי למנוע את הגל הבא ואת האינתיפאדה לפחות בתחומי ישראל, חובה על ראש הממשלה לפעול למען שוויון לאזרחי ישראל הערבים ולמנוע את הניכור שהם חשים כלפי המדינה. הורדת העוני והאבטלה, פתרון בעיות החינוך והתשתית והצעד האסטרטגי של הרחבת תחומי השיפוט ביישובים הערביים יכולים להפוך לנכס ביטחוני אסטרטגי לא פחות מתוספת לתקציב הביטחון. אך נראה שבסוף כל סבב אלימות, ממתינים לסבב הבא. ואנחנו, האזרחים מכל צדי הקשת, רק יכולים לייחל למנהיגות אחרת בשני הצדדים, שתביא לשינוי. 



הכותב הוא מרצה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה