תשכחו מחיוכים ומגימיקים. מדובר בהתעללות. אחרי הבלה בלה על שיחות בונות ואווירה טובה, אפשר אולי לומר ברוח הימים האלה - שברק אובמה ביצע בבנימין נתניהו פיגוע דקירה, אחריו דריסה, כשפקידיו מבצעים וידוא העלבה משלהם.
מי שסבור שאובמה שיתף פעולה עם מתקפת החנופה של נתניהו, אינו מעריך את הצינה הנוקשה של הנשיא האמריקאי ומוטב שיבדוק את תוצאות המפגש. הבקשה לתוספת המיליארדים שנתניהו נפנף בה תמתין ל"האצת הדיונים להגדלת הסיוע", או בשפת בני אדם אובמה אמר לביבי: אני לא קונה את הסיפורים שלך על "מחוות". לכן הצוותים שלנו "ישוחחו" על הסיוע עד שתוכיח בשטח ובמו"מ שאתה רציני. השניים גם "שוחחו ארוכות" על סוריה, אבל האיש הנכון שעמו צריך לשוחח הוא ולדימיר פוטין.
הבעיה היא שנתניהו וממשלת הבובות שלו הצליחו להדיר את ישראל מכל דיאלוג בינלאומי הנוגע לגורל האזור. לפני שבועיים התקיים בווינה דיון בעניין סוריה. היו שם נציגי ארה"ב, איראן, רוסיה, סין, גרמניה, צרפת, בריטניה, ערב הסעודית וכמה מפרציות. ומי לא הוזמן? נכון. בצד החרמות הכלכליים והאקדמיים זהו חרם פוליטי רועם כחלק מהדרום אפריקניזציה של ישראל.
חוץ מזה, כיף לראות כיצד האמריקאים מתעללים בנתניהו. לא צריך את אובמה ואת ג'ון קרי כדי להשפיל אותו. הפקידים שלהם עושים את העבודה בשביל כולנו. העילה הפעם: המינוי של הברץ ההוא. דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, עשה זאת בזדוניות ארסית אמיתית: "רק ראש הממשלה נתניהו צריך להחליט מי משרת את ממשלתו ומייצג אותו ואת ארצו, וזו החלטה שהוא צריך לקבל בעצמו". דוברו של קרי, ג'ון קירבי, לקח גם הוא חלק במתק שפתיים זדוני: "ראש הממשלה נתניהו הבטיח לשקול מחדש את המינוי". כל מי שמכיר את הלשון המתהפכת של השפה הדיפלומטית, בייחוד כשהיא ממוקדת בחיסול, הבין מיד
שמדובר בפקודה בוטה לסלק את הטיפוס הזה.
עמית סגל, ערוץ 2, שרגליו משכשכות במי האפסיים של הפוליטיקה הישראלית (תענוג סדיסטי בפני עצמו), לא הבין במה מדובר. בפרוץ מהומת ברץ הוא דיווח כי נתניהו עדיין לא נרתע מן המינוי, וכי הוא לוקח את הזמן שלו. בישראל, הסביר סגל ליונית לוי, "סופות כאלו קמות וחולפות כמו במזג האוויר". אודי סגל, שישב לידו, מכיר את הכוחניות האמריקאית, זו שמאחורי הלשון המזלגית של הדוברים הדיפלומטים. "אני חולק על הערכתו של עמיתי", אמר בנימוס קולגיאלי.
נתניהו הבטיח שעם נחיתתו יטפל בעניין ברץ, אבל העניין האמיתי שמחייב טיפול מיידי הוא תקציב הביטחון 2016, שעדיין לא אושר. למקרה שמישהו שכח, הוא גם לא קיבל את התוספת האמריקאית, שגם היא מיועדת להתמודד עם איומים עתידיים.
כמה עולות מלחמות?
הקרב הקבוע על תקציב הביטחון הוא כביכול בין מערכת הביטחון לאוצר. למעשה, הוא בין צה"ל לממשלה. למוסד ולשב"כ יש גיבוי של ראש הממשלה ומרווח חשאיות שמאפשר את העברת התקציב ללא בעיות. למערכת הביטחון על נספחיה באזרחות יש בקרה די הדוקה הודות לממונה על הביטחון (מלמ"ב - שהוא גם הממונה על טוהר המידות). רק צה"ל נותר חשוף בצריח לכל מי שרואה איך רס"ר מטבח משליך מזון לפח או לבגאז', או איך ניגרים טיפין־טיפין ימי מילואים חסרי תועלת, או נערכות מסיבות עתירות משאבים ושאר חוליים מובנים של צבא שרובו לא לוחם, אלא חי כמו כולם, וכל עם ישראל מחטט בקרביו.
בעיית תקציב הביטחון היא לא ההתייעלות או ביצוע תוכנית רב–שנתית. זה הכסף הקטן. אלה לא המיליארדים שבהם מדובר. סיפור המיליארדים הוא מדיניות הממשלה. יש איומים שצה"ל מזהה, מדווח ומתכונן להתמודד מולם בכלים שהכין, ויש איומים שנוצרים עקב מדיניות הממשלה. שניים מהם, לדוגמה, הם זוללי תקציב ברמות של מיליארדים. האחד - האיום האיראני. הוא לא הבזבזן הגדול מכולם, אלא שכאן שורפים כסף כדי לחמם תבשיל שהתקרר מזמן. השני והגדול מכולם הוא מדיניות הממשלה (לא צה"ל) בשטחים.
כששר הביטחון וראש הממשלה אומרים כי בעניין האיום האיראני כל האופציות על השולחן, זה לא משחק במילים (סרק) ובאיומים (סרק־סרק), אלא בכסף אמיתי. עד עכשיו נתמך האיום האיראני באובססיה האישית של נתניהו. הבונוס הפוליטי היה שהאיום האיראני הפך מנוע הפחדות יעיל מול ציבור כבשים כדי לכנוס אותו סביב האיש שזיהה ומתכונן להסתער. גם היום, אחרי שהאיום נופח ונפח את נשמתו, הממשלה בשלה: האופציות על השולחן והמיליארדים מתחת השולחן. אין מוכנות חינם. אם אתה מאיים על כל העולם בחוץ אתה חייב לתחזק תקציב מתאים בפנים, ותחזוקה זה כסף.
הכסף הגדול כמובן הוא מדיניות הממשלה בשטחים. מבחינת ממשלת ישראל הלחץ הבינלאומי לפתרון מדיני בגדה ובעזה הוא איום על מדינת ישראל. מבחינת ממשלת הימין הסדר מדיני על בסיס 67' הוא איום קיומי. ההתנגדות להסדר כשלעצמה מכתיבה את התנהלות צה"ל ושב"כ (ובשוליים המוסד) בגדה וברצועה. התביעה העממית של הפלסטינים ונציגיהם להסדר מדיני והתגובה השלילית של ממשלת ישראל (מזמוז המו"מ הוא חלק מההתנגדות למו"מ בכלל) הן הגורם העיקרי להתנגדות הפלסטינית האלימה להמשך הכיבוש. הנגזרת היא השקעות עתק בבלימת האלימות הפלסטינית ובבלימת האיום בהסדר מדיני.
בצד הכסף מאבדת ישראל גם את פרצופה המוסרי ואת זהותה הלאומית, וזו הסיבה לכך שמטכ"ל צה"ל משדר בגלוי שהממשלה חייבת ללכת להסדר מדיני. לא רוצים? זהו התקציב שאנחנו דורשים כדי להתמודד עם מדיניות שהיא נגזרת מהתנגדות להסדר מדיני. צה"ל לא עוסק בפוליטיקה אלא מתרחש את המציאות הנוכחית לאיומים שהוא חייב לענות עליהם. גיוס גדודי מילואים לגדה לא היה כלול בהצעת התקציב, וזו רק דוגמית למה שיקרה כאשר החיכוך יזלוג מעבר לגדה ולרצועה.
הברית בין רוסיה, איראן, סוריה וחיזבאללה, והסיכוי הגדל והולך של הסדר בסוריה, מחייב את צה"ל לכוננות לחימה בכמה גזרות. כולל פוטנציאל של מטחי הרוויה של טילים ולוחמת נ"מ נגד חיל האוויר. על פי רויטרס, רוסיה הציבה ברוסיה סוללות טילי נ"מ כדי להגן על המתקנים שלה. אף אחד לא יודע לאן יתגלגלו אותן סוללות שעשויות להוריד מטוס שעולה ברמת דוד. כל צבא אחראי חייב להביא את זה בחשבון, בייחוד כשיש לו עסק עם הטיפוסים המשונים שנוהמים שם בכנסת.
המטכ"ל הנוכחי הוא חבורה אחראית שמחויבת לבלום כל איום שנגזר מסרבנות הפוליטיקאים, וזה עולה כסף. כמה? אף אחד לא יודע. נתניהו עצמו אמר בוועדת חו"ב כי "תקציב הביטחון יהיה גבוה מ–56 מיליארד שקלים, אבל נמוך ממה שמערכת הביטחון מצפה לקבל". כמה עולות מלחמות? אף אחד לא יודע, אבל כולנו משלמים את מחירן בדם ובדמים.
המספרים שנזרקים לאוויר הם יותר עניין של מסורת. אוספים את תקציבי היחידות, כל מפקד מוסיף כמה אחוזים להוכחת רצינות, ומכאן הולכים לאוצר עם מספרי המזל ותוספת שלא תכעיס יותר מדי את הציבור. אין שום דרך לומר מה תהיה השורה התחתונה בתקציב 2016. לכן אישרו רק את שנת 2015, שהולכת ומסתיימת. מכאן ואילך, את תקציב הביטחון יקבעו הרב"טים האסטרטגיים. החייל בצה"ל והקמיקזה הפלסטינית, אלה שיורים ואלה שדוקרים. הם גם יקבעו את תקציב המדינה.