פער בין-דורי: השבוע האבהות גבתה ממני מחיר חדש

בעקבות נפילת התיקון לחוק חזקת הגיל הרך, או בשמו העממי "הורים וילדיהם", של ח"כ יואב קיש, שהציע משמורת משותפת במקום המצב הקיים, שלפיו ילדים עד גיל 6 ניתנים אוטומטית לאמא, רבים טוענים שבית המשפט צריך להחליט על כל מקרה לגופו בהתאם למצב, ובעיקר - לטובת הילד.
 

אומנם אני אבא, אך אני זה שקם בלילות, האכיל בימים וחינך בערבים, ולכן מהיכרותי עם הילדים אני מציע שכמו עם החתולים של השר אריאל, כדאי להגלות אותם למדינה זרה שתיאות לקבלם. אך דעתי אינה נחשבת, כי אינני גרוש, כי אין לי ילדים עד גיל 6 וכי אני חושב שני דברים: האחד, שקיש זה לא שם רציני לחבר כנסת, ואת הדבר השני שכחתי, כי תאי המוח שלי מלאים במידע חשוב, כמו מה כל אחד משליטי קוריאה הצפונית רוצה לארוחת הצהריים - האחד אורז לבן בלי כלום וליד זה מלפפון שאסור שייגע באורז ושניצל תירס, אבל שיהיה קריספי ולא רטוב, והשני נודלס עם ירקות אבל שיהיו בצד, ובלי שום דבר ירוק ובלי בצל, כי אז אני לא אוכל, ולשתות - האחד מים, והשני מיץ רימונים אבל בכוס שקופה, כי אחרת אני לא שותה.
 

רק השבוע גבתה ממני האבהות מחיר חדש. הבן שלי (עינב, 10) התקבל לליגה בכדורגל, או יותר נכון התקבל לקבוצה שממנה ייבחרו ילדים שיתקבלו לליגה בשנה הבאה, או יותר נכון, הוא התקבל למסלול שבו אני צריך לשלם יותר כסף ולקנות נעלי פקקים בעבור שקר כלשהו עם המילה "ליגה", ולשאת בנטל בלתי נסבל.
 

אני צריך להסיע אותו באישון לילה בשבתות למשחקים נגד קבוצות יריבות מרחבי הארץ (צריך לבדוק ממה עשויים הילדים מכפר סבא, הם ממש טובים), ולהתחכך ביציע עם הורים לוחמניים, שרק רוצים שהילד שלהם ינצח את שלי. כבר בשש בבוקר הם מגיעים טעונים ומלאי אנרגיות, וצועקים "יוגבי, רוץ, רוץ, יוגבי, קח לו את הכדור, אל תמסור לאף אחד, רוץ, אתה פנוי, חמוד, שים גול, שים גול!! לא נורא, חמוד, תחזור להגנה".
 

אני לעומתם, רק מנסה, במשך כל המחצית הראשונה, לאתר את הבן שלי, שנראה כמו כולם, רק בקטן, וכשאני מבחין בו, אני מסנן לעברו "שים כובע, חמוד, ותנוח, מאמי, לא צריך לרוץ כל המשחק". מכיוון שמבחינתי, הוא מיועד לטיס או לרפואה, וכל המאמצים שהוא משקיע על המגרש, מיותרים. אבל לאחרונה חלה הסלמה נוספת במצב, ולא די בכך שהוא חרג מהמסורת המשפחתית שלפיה אנחנו לא צופים ולא מתחברים למשחקי כדור, הוא התחיל לעודד בהתלהבות ובנחישות, מכל הקבוצות, דווקא את בית"ר ירושלים.
 

ביקשתי ממנו בצורה עדינה ומשכנעת שיפסיק עם זה מיד, ושיעבור לשחק שחמט. הוא הפך עלי את הלוח, הסתכל לי בעיניים, ואמר "בית"ר ירושלים, לעולם לא תצעדי לבד". הסברתי לו שזו קבוצה גזענית שלא מאפשרת לערבים לשחק בה, ולכן אין סיבה לעודד אותה. לפחות תנסה להתחבר לאיזה הפועל רעננה או למ.ס קריית מוצקין, אבל בית"ר זו חריגה שדגל שחור־צהוב מתנוסס מעליה. אך הוא המשיך בשלו, וליום ההולדת הוא ביקש כמתנה מדי כדורגל.
 

נכנעתי כהרגלי, וקניתי לו חליפה של בית"ר ירושלים, וכשהוא חזר מבית הספר היא חיכתה לו על המיטה. אף שאצלנו במשפחה הבעת רגשות בפומבי אינה מקובלת, כשהוא ראה אותה הוא אמר לי "תודה, אבא" ונתן לי חיבוק ממיס, מסוג החיבוקים שמראים בסרטים אמריקאיים, כשהמצלמה מתקרבת לכפות הידיים הקטנות של הילד המחבק ומוזיקת פסנתר מתחילה להתנגן. אז כן, אני מאמין ב"חנוך לנער על פי דרכו", אבל סליחה, דרכו של האבא היא להיות במיטה בשבת בבוקר, ולא ביציע של אצטדיון.