מה קרה לבייבי ג’יין ולרכילות הנושכת של פעם?

מנספילד לבושה במשהו שקשה לכנותו שמלה, שנתלתה מכתפיה בשתי רצועות דקיקות, עם שדיה מונחים במלוא הדרם כולל פטמה אחת צבועה בוורוד בערסל בד לבן. זה היה בסתיו 1975, בימים שבהם הלכנו ללמוד קולנוע כדי למצוא את דרך הלבנים הצהובות אל לבו של החלום ההוליוודי. ימים שבהם הקולנוע העצמאי - אפילו אינדי טרם קראו לו - היה בעיקר מיטב הגיגיהם הוויזואליים של יוצרים שחתרו תחת ונגד ההגמוניה ההוליוודית, וניסו לתווך אמירות אישיות עמוקות ופילוסופיות על רקע מפלצות תהילה כ"מלתעות" של סטיבן ספילברג, שהתפוצץ אותו קיץ ושינה את מסלולו של הקולנוע האמריקאי לעד. 
 

השיעור הראשון, בסמסטר הראשון, בחודש הראשון בעיר זרה, במעבד חד מהמושב של הטרקטור בקיבוץ אל רובע קסטרו בסן פרנסיסקו וסגנון החיים המיוחד לו; לא הייתי זקוק ליותר מאותו מפגש ראשון ומרעיש עם קושאר ועם השקפת עולמו כדי להבין שמכאן לבית בלורל קניון עם בריכת שחייה בצורת כליה וטיוטות של נאום התודה הראשון שלי לאקדמיה על האוסקר שהגיע לי - לא אגיע. 
 

מה נותר לעשות? להימלט במהלך שנת הלימודים הראשונה ולעבור ל־UCLA או ל־AFI כפי שעשו כמה מהתלמידים שהתחילו איתי בבית הספר שהצלם אנסל אדמס לימד בו. כמו ג'יימס ברואטון, המשורר־קולנוען שהיה נשוי לפאולין קייל, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר". אנני לייבוביץ' וקתרין ביגלו היו מתלמידותיו הבכירות של SFAI, שקירותיו היו מכוסים בציורים של דייגו ריוורה. האפשרות האחרת היא להישאר ולתייק את שנות הלימוד לתואר ראשון כניסיון חד־פעמי לחיות את החיים שעליהם קראתי ושלהם הטפתי. לא בלב הזרם הבורגני והחומד־כל של אמריקה, אלא בשוליים הרכים, המתמוטטים והפוצעים של דבקות ברעיון חברתי ופוליטי על חשבון האפשרות לשחק במגרש החול של הגדולים. 
 

אינני מצטער כי קושאר לקח אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם לבדי, גם אם החוויה הלמה בי בפטישים גדולים. רוב השיעור הראשון שאת תחילתו תיארתי הוקדש לצפייה ב־"Thundercrack", סרט פורנו עצמאי שהצית באותם ימים את דייריה המחתרתיים של העיר. לא היה לי רקע בפורנו כשם שלא היה לי רקע ברכילות. "Hollywood Babylon" מאת קנת' אנגר (Kenneth Anger), הכרך הראשון, היה אחד מניצניה הראשונים, המסיביים ושנותרו על כנם של הרכילות על הוליווד, על שחקניה, על מפיקיה, על כוכבניותיה ועל כל מה שעשו מאחורי דלתיים סגורות בימים שבהם צ'רלי צ'פלין התנכל לקטינות ורודולף ולנטינו יצר רפליקות של איבר המין שלו. 
 

נסו לחשוב על עולם שבו את הסיפורים ה"עסיסיים" על הוליווד קראנו ב"עולם הקולנוע" וב"להיטון" ולדמיין כמה יבשושיים ולא עסיסיים הם היו. זה היה בעידן שקדם ל"Magazine "People, ל־TMZ, פרז הילטון עוד לא היה ניצוץ בעיני הוריו, פמלה אנדרסון לא צילמה קלטות סקס, לא הדליפה אותן לאינטרנט ולא עשתה עצמה נבגדת כאשר גילתה שכל העולם ואחותו צפו בהן. לא היה אינטרנט. לא רשתות חברתיות. לא אתרי פורנו לכל העדפה, ומי שצילם שחקניות קולנוע משתזפות בעירום במליבו וניסה למכור את התצלומים שלהן לצהובונים מעטים, סיכן יותר מאשר את שמו הטוב. 
 

קנת' אנגר, בניסיון להגדיר את האיש החי עדיין הנושק ל־90, החל את דרכו בקולנוע כילד ששיחק מול שירלי טמפל, התבגר והחל ליצור סרטים אוונגרדיים (מילה שהלכה חזק באותם ימים) על אופנוענים, על חלומות מסוממים, על מיסטיקה ועל מיני כשפים וקסמים, כולם עטופים בדימויים פרובוקטיביים שחוגים בורגניים מסוימים רצו בחייהם. אנגר היה העתק חיוור של מישהו מוכשר ופרובוקטיבי כדניס הופר, וחייהם נעו במסלולים מקבילים. חוסר הצלחתו לעלות על מסלול הצלחה מסחרית מובהקת עשה את אנגר לאיש צעיר וכועס ואת כעסו על התעשייה - שלא אספה אותו אל חיקה אלא דחתה אותו ולא בנימוס - הוא פרק בליקוט שקדני, קפדני, מחויב וכפייתי של כל השמועות, הפתקים, הרכילות, הפטפוטים, תצלומי העירום החסויים, יציקות הגבס והזהב ותצלומי המז"פ של כוכבים מתים בנסיבות פחות ממכובדות ונעימות לעין שהודלפו לו תמורת חופן דולרים. 
 

את החומרים הלוהטים הללו בעיר מסוגרת המשטרת את עצמה ונאנקת תחת ידו של צאר מוסר בשם וויל הייז, שמר אנגר בתיקים שהלכו ותפחו עד שהבשילו לספר ראשון. אף מו"ל תאב חיים באמריקה לא היה מוכן להוציא לאור את "Hollywood Babylon", לא רק בגלל האפקטיביות של החומר המצולם, אלא בעיקר בשל ידו הקלה של אנגר ככותב. כתיבתו היא החממה הראשונה והמטריצה של הרכילות של ימינו. כשנגמרו העובדות לא הייתה לו בעיה להציג בדיות כאמת. הכיתובים שהצמיד לתמונות היו פואטיקה נדירה מסוגה ואת קביעותיו היה אפשר לסתור רק במשפטי דיבה, לא משהו שכולם ששים אליו. עד היום אינני יודע אם כתב אנגר אמת כשהציג את קארי גרנט ורנדולף סקוט, מגדולי הכוכבים בהוליווד, כזוג הומואים. התצלום שלהם, אוכלים ארוחת בוקר בבגדי ים בנסיבות ביתיות ביותר, היה משכנע. אבל לך תדע מאיזה הקשר הוצא. 

הספר יצא לאור בסוף שנות ה־50 בפריז, והשמועות על אודותיו חלחלו לאמריקה. הניסיון הראשון למהדורה באנגלית היה בדמות ספר נתון בשקית נייר חומה שנשלח בדואר לביתם של הלקוחות. ניסיון להדפסה לגיטימית ראשונה ב־1965 נגנז ונאסר כחומר תועבה. הטאבו נשבר בנובמבר 1975, וזה היה אחד העותקים הראשונים שנופף ג'ורג' קושאר מעל ראשו כשעיניו מתרוצצות במשובה. 
 

בביקורת שהופיעה על הספר ב"ניו יורק טיימס" נכתב: “אם ניתן לומר משהו על ספר כזה, שיש בו קסם מסוים, זאת העובדה שלפנינו ספר שאין בו ולו ערך ראוי אחד". 40 שנה אחרי בכורת "Hollywood Babylon" כל קורא עיתון יודע רכילות מהי. יש הטוענים כי רכילות היא חלק כה מהותי ואינטגרלי מחיינו שלא נוכל לחיות בלעדיה. אבל מי שמדפדף בשני ספריו של אנגר - יש גם "Hollywood Babylon 2" - מגלה שאף אחד אחריו לא הסתכן והניח את הדברים כמוהו. לא היית יכול לעשות היום לבראד פיט, לג'ורג' קלוני, לאנג'לינה ג'ולי ולדומיהם את שעשה אנגר לכוכבים הגדולים של הקולנוע האילם ולאלה שבאו אחריהם. 
 

מעל כל המעשיות המגעילות הדחוסות בשני הספרים, אף אחת אינה מתחרה בסיפור עלייתו ונפילתו של רוסקו “פאטי" ארבקל, קומיקאי הקולנוע האילם שנודע במשמניו ובתיאבון החיים האגרסיבי שלו. אלו היו הימים שמי שרצה לזנות ולהתפלש בבוץ באמת היה עושה את כל הדרך לסן פרנסיסקו, העיר ליד המפרץ, שתמיד הייתה פתוחה ומתירנית יותר מלוס אנג'לס. 
 

במסיבת שיכורים רבת־משתתפים עם נערות ועם כוכבניות שהובאו כדי להנעים את זמנם, מצאה שחקנית צעירה בשם וירג'יניה ראפ את מותה בשל מה שהפתולוג העירוני כינה “קרעים פנימיים שגרמו לדימום ולמוות". חקירת המשטרה לא הייתה נמרצת מדי, אך אפילו שוטרי קיסטון לא יכלו להתעלם מנוכחותו של בקבוק שמפניה מוכתם בדם שנמצא בחדר האמבטיה שבה הניחו השיכורים את ראפ המדממת. הקריירה של ארבקל נקברה עוד לפני תחילת משפטו. 
 

שתי נשותיו הראשונות של צ'רלי צ'פלין היו בנות 15 ו־16. כפוף לחוק האמריקאי, קיום יחסי מין איתן הוא אונס. העדפותיו המיניות של צ'פלין הכריחו אותו להימלט לשווייץ, שבה חי עד מותו או לעמוד למשפט באמריקה. על פי זיכרונותיה של השחקנית פייפר לורי, היא שכבה עם רונלד רייגן כדרייגן היה בן 39 והיא בת 17. לדבריה, סיפר לה הנשיא לעתיד כי הוא משתמש בקונדום מיוחד שנעשה עבורו, והתרברב בכוח עמידה של 40 דקות. 
 

לנטלי ווד בת ה־16 היה רומן עם ניקולס ריי בן ה־44, הבמאי שלה ב"מרד הנעורים". על קלארק גייבל השרמנטי כתב אנגר כי ריח פיו היה נורא משום שסבל ממחלת חניכיים. אנגר מביע צער ואמפתיה עמוקים על ויויאן לי שנאלצה להתנשק איתו ב"חלף עם הרוח". כדי להציל את הקריירה שלו נעקרו כל שיניו של גייבל והוחלפו בתותבות. 
 

בשנים 1932־1948 עשה השחיין האולימפי ג'וני ווייסמילר עשרה סרטי "טרזן". אנגר אינו מעוניין בפרא האציל השואג והמדלג מעץ לעץ בלב אפריקה אלא באחת מנשותיו, לופ ולז, המכונה “אוכלת הגברים", ואת כעסו של טרזן עליה בשל נטייתה הספונטנית להרים את שמלתה מעל לראשה במסיבות. אולי משום שלא לבשה תחתונים. 
 

מרי אסטור, הלא היא בריג'יד אושונסי ב"הנץ ממלטה", כתבה את סודותיה הכמוסים ביומן סודי שהגיע לידי אנגר. בימים שבהם הייתה נשואה לרופא בשם פרנקלין ת'ורפ, תיארה אסטור את הרומן שהיה לה עם המחזאי ג'ורג' סי קופמן: “זה שנים לא מיששתי גבר בפומבי וקצת נגררתי לאקסטזה...כשג'ורג' מסיר את משקפיו הוא גבר שונה לחלוטין. כושר ההתחדשות שלו מדהים ועשינו אהבה כל הלילה. עם בוא השחר חלקנו את האורגזמה הרביעית שלנו...האם יש אישה שמחה יותר ממני?".

על סרטיו של אנגר, שהבולט בהם הוא "Scorpio Rising", אמרו במאים מסדר הגודל של מרטין סקורסזה, דיוויד לינץ' וג'ון ווטרס כי הושפעו ממנו עמוקות. בחוגים הדו־חופיים שבהם הסתובב היה אנגר הצעיר חוליה מקשרת, כמעט הכרחית, בין יוצרים וגיבורי בוהמה ואמנות שלא היו מכירים איש את רעהו בלעדיו. הוא חיבר בין אליסטייר קראולי, ז'אן קוקטו, אלפרד קינסי, אנאייס נין, הרולינג סטונס ולד זפלין. לא משימה קלה ולא סיפור מובן מאליו. 
 

הסקסולוג קינסי היה דמות משפיעה בחייו. אותו קינסי שבשנות ה־40 וה־50 ערך בלבה של אמריקה השמרנית את הסקר ואת המחקר פורץ הדרך בתיעוד ההתנהגות המינית. קינסי ואנשיו ראיינו 18 אלף אמריקאים, ביניהם ג'ק קרואק, וויליאם בורוז, מרלון ברנדו ואחרים. על אנגר נאמר כי חיבר את קינסי לקהילה ההומוסקסואלית והכיר לו את המחזאי טנסי וויליאמס שתרם אף הוא מניסיונו לסקר. בשנות ה־60 גילה אנגר את פוטנציאל הרוק'נרול לחומרים שליקט. הוא היה אורח באחוזתו של קית' ריצ'רדס בסאסקס, שבה חי הגיטריסט עם חברתו אניטה פאלנברג. היה זה אנגר שנתן למריאן פיית'פול, חברתו של מיק ג'אגר, לקרוא את “האמן ומרגריטה", הסאטירה הסוריאליסטית מאת מיכאיל בולגאקוב שבה השטן ממיט גיהינום על מוסקבה בימים שאחרי המהפכה. פיית'פול קראה ונתנה את הספר לג'אגר שהשתמש בו כהשראה ל"סימפתיה לשטן", שירם המפורסם של הסטונס. 
 

הצלחתו הגדולה של ספרו הראשון של אנגר שהפך לקאלט ולקריאת חובה של החוגים הנחשבים, בין שנכתבו הדברים על העיר שבה חיו ועבדו בה ובין שעמדו מהצד וגיחכו בשמחה לאיד, הביאה לספר שני בעל אותו שם שראה אור ב־1985. אנגר הצליח למחזר את יתרונו כאמן חזותי. הספר היה חזק בתמונות ובתצלומים נדירים וחלש בטקסטים שהרוח יצאה ממפרשיהם. הרושם היה שאנגר ירה את כל החומרים הטובים בספר הראשון ולא ליקט די לשני. על עטיפת הספר השני שם אנגר את אליזבת טיילור בשיא משמניה ואומללותה. 
 

השחקנית היפה מעולם לא נראתה רע יותר. היא יושבת במושב האחורי של לימוזינה ונראה כי היא תקועה בה: כמי שאינה יכולה לצאת או להיכנס. אנגר נשבע שבאמתחתו ספר שלישי ועדכני ובו פרק נרחב על השפעת כת הסיינטולוגיה על כוכבי הוליווד. הוא מבטיח שהספר יראה אור רק אחרי מותו של טום קרוז יבדל"א. “עם סיינטולוגים כמו קרוז וטרבולטה אינני רוצה להתעסק. הכיף בחיים שלהם זה לתבוע על הוצאת דיבה, ויש להם המשאבים לרושש אותי". 

ממרחק של 40 שנה ובהנחה שצעיר בן 21 מתרשם בקלות רבה יותר מרכילות עסיסית מאשר גבר בן 60 שראה רכילות מתפתחת, קונה אחיזה, יורדת לאשפתות, הופכת לדרך חיים ולמשהו המלווה אותנו כאשפה ממוחזרת, אנגר ראוי - רצוי עם כפפות סטריליות - לפרס פורץ הדרך לעולם של גועל נפש, של פפראצי, של צילומי עירום דולפים ברשת ושל שאר אירועים ויראליים שהם חיינו בעת הזאת. לאנגר זכות יוצרים ראשונית בסגנון החיים הזה. אבל הוא לפחות ידע להיות משעשע, קל דעת, מודע להיבט השקרי של מעשיותיו ונשען על התצלומים האותנטיים שהיו עיקר כוחו. הוא אינו המינגוויי, אבל קל לראות מהיכן לקחו רכילאים מודרניים את סגנון הכתיבה הקליל כביכול, המודע לעצמו והלועג לכל. 
 

כאשר הוא מעליל על שחקנית הקולנוע קלרה באו כי שכבה עם כל נבחרת הפוטבול של מכללת USC בלילה אחד, וכי ג'ון וויין הצעיר היה מס' 12 בחבורה, קשה לדעת אם אנגר מתלוצץ או מספר סיפור אמיתי ומעיק פיזית. כאשר הוא כותב שהשחקן הלטיני רמון נווארו נמצא מת עם דילדו תקוע בגרונו, שוב נאבק הדמיון במאמץ לגרש את התמונה. בנושא אחד אין ספק כלל, חיבתו של אנגר לתמונות מוות של הכוכבים. תצלום מרילין מונרו המתה, מוטלת על מיטתה ופניה דבוקים לכריתה לאחר שנטלה מנת יתר של כדורים, נראה לפני שיצא ספרו של אנגר. אבל תיעוד תאונת הדרכים המזעזעת שבה נהרגה ג'יין מנספילד שראשה נערף על ידי המשאית שתחתיה נכנסה המכונית שבה נהגה כשבתה התינוקת מריסקה הגירטי כמעט נהרגה במושב האחורי, הוא דבר־מה שהיינו יכולים לחיות בלעדיו - במידה שמתאים לנו לנקוט עמדה מוסרית בהיבט של חיינו שיצא משליטה לפני זמן רב כל כך. 
 

הרכילאיות הדה הופר ולואלה פרסונס, הציפורות המקוריות, היו שם לפניו, אבל הן היו משקל נוצה שדבריהן התפרסמו בעיתונים לגיטימיים לכל המשפחה ומרוב רמזים עבים ומרומזים, לא היה אפשר לזהות את האובייקטים שעליהן ריכלו. מה שמשאיר את קנת' אנגר הישיש כאיש שהמציא את הרכילות המודרנית הבוטה והירודה באמת, שבלעדיה, חלילה, היו חיינו משהו נקי ונעים יותר לכולם: לעורכים, לכותבים, למרוכלים ולקוראים. 40 שנה אחרי שהטיל את פצצת הסירחון, זו חובה אזרחית נעימה להצביע על קנת' אנגר כעל האיש שהוריד אותנו לביבים ואמר "לחיים".