ההחלטה להוציא מחוץ לחוק את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית היא מהלך אמיץ וצודק. האם היא גם נכונה וחכמה? לא בטוח. את זה נדע בעתיד. שלא כהרגלו, נתניהו לא ברח הפעם מאחריות ולא דחה החלטה קשה שיכולות להיות לה תוצאות לא פשוטות. הוא הסתובב סביב ההחלטה הזאת, העמיק, קיים דיונים אינסופיים, אבל בסוף החליט. קרדיט מגיע גם לשר לביטחון הפנים גלעד ארדן, שהיה הדומיננטי והוביל את כל מה שקרה מאחורי הקלעים. ארדן העמיד את המשטרה כגוף שווה משקל לשירות הביטחון הכללי, עודד אותה להגיש חוות דעת מודיעינית משל עצמה, שאל שאלות והקשה קושיות מחוץ לקופסה, עד למסקנה הסופית.
לגבי שורת התוצאה, עוד מוקדם לקבוע. רק בעתיד, כשתתברר השפעתה של ההחלטה הזאת ויימדדו תוצאותיה, נוכל לדעת. שירות הביטחון הכללי מונע את המהלך הזה כבר שנים ארוכות, ואי אפשר לחשוד בשב”כ שהוא מחסידי השייח’ ראאד סלאח. השב”כ חושב כנראה במונחים פרקטיים יותר והגיע למסקנה שתועלתו של המהלך הזה קטנה יותר מנזקו הפוטנציאלי. לא כל מה שנראה צודק, הוא גם חכם.
הפלג של ראאד סלאח מאבד פופולריות בשנים האחרונות, עצרות ההמונים שהיו מושכות 50 אלף מפגינים, מרכזות בקושי עשרת אלפים, נראה שהקסם פג. בשלב הזה הוצאה מחוץ לחוק יכולה לסייע לתנועה להמציא את עצמה מחדש. כל עוד הם היו התאגדות חוקית, ניתן היה לעקוב, לנטרל ולהכיל את התופעה. קיים חשש שהפיכת התנועה האסלאמית לגוף לא חוקי תוסיף לרומנטיזציה שלה ותייצר “אפקט דאע”שי” שיהפוך אותה לאופציה ה”קולית” ביותר לצעירים ממורמרים. סוג של דאע”ש כחול־לבן. יש בהחלט מצב שעוד נתגעגע לימי ראאד סלאח העליזים, כפי שאנחנו מתגעגעים עכשיו לטיפוסים הרבה יותר שליליים ממנו. אבל שוב, את התשובה לקושיות הללו נדע רק בעתיד. הדרג המדיני קיבל אחריות והחליט, וגם זה משהו.
על פי המלצת השב”כ, עדיף היה להוציא מחוץ לחוק את תנועת האחים המוסלמים העולמית. מצרים של סיסי כבר עשתה את זה. על פי השב”כ, האחים המוסלמים הם המממנים והמשלהבים העיקריים של התנועה האסלאמית בארץ. העץ המשפחתי של הארגונים הללו כולל גם את חמאס בעזה. החומר המודיעיני מצביע בבירור על קשר ישיר בין ההטפות של איסמעיל הניה בעזה לאלו של השייח’ סאלח באום אל-פחם, וגם הכסף מגיע באותה צנרת. אגב, בחשבונות הבנק של התנועה נמצאו קרוב למאה מיליון שקל.
המלצת השב”כ לא התקבלה בסופו של דבר כי היא לא הייתה מעמידה את כל הכלים המקצועיים להתמודדות עם התופעה שהעמידה ההחלטה להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, והייתה מסכנת יחסים פוטנציאליים עם מדינות כטורקיה ואולי אפילו ירדן. היו בקבינט שרים דוגמת איילת שקד, שתמכו במהלך כפול, הוצאה מחוץ לחוק של שתי התנועות גם יחד, אך הגישה הזאת נדחתה. “נהרוג טורקי וננוח”, רק להפך.
התהליך בקבינט היה מרתק במיוחד, גם כי משטרת ישראל, שהיא גוף גדול פי כמה וכמה מהשב”כ, קיבלה לפתע נפח ונתח בקבלת החלטות ברמה ביטחונית לאומית. גלעד ארדן אחראי לזה, כשעודד את בנצי סאו לרכז את העבודה המודיעינית ולהגיש חוות דעת מסודרת, מקצועית, בלי להרכין ראש מול שב”כ ובלי למצמץ. חוות הדעת היתה יסודית וכללה גם מסמך מפורט של אגף החקירות והמודיעין, וגם התייעצות עם כל ראשי המחוזות בישראל. לכל מפקד מחוז במשטרה יש יועץ לענייני ערבים וחיכוך עם אוכלוסייה ערבית. על פי הערכת המשטרה, התגובה בציבור הערבי ישראלי למהלך תהיה סבירה וניתנת להכלה. אגב, רוב שרי הקבינט סבורים שגם אם ההערכה הייתה שהתגובה תהיה קשה, ניתן וצריך היה לבצע את המהלך. הגיע הזמן שנמשול, אמרו כמה מהשרים.
ההחלטה העקרונית התקבלה לפני כשבוע וחצי. הפרסום נדחה למועד נוח. התקפת הטרור על פריז היתה חלון ההזדמנויות האידיאלי. אחרי יום שישי ה־13 בפריז, מהלך כזה קל בהרבה להסברה מאשר קודם. מה גם שעם ההסבר באה ההרגעה החלקית: אין כוונה לעצור את עשרות אלפי החברים בתנועה, אין כוונה לסגור מוסדות צדקה שלא קשורים בהסתה. מנהיגי התנועה ייעצרו, הכספים יחולטו, ההסתה תיפסק, ואם תימשך על ידי פתיחת עמותות קש חלופיות, גם הן ייסגרו. כל שאר הפעילויות והאנשים יכולים להירגע. לא הם על הכוונת.
איך זה לא קרה מזמן?
הצצה בדוח ועדת אור, שבדקה את מהומות אוקטובר 2000, מעוררת את השאלה איך התנועה האסלאמית לא הוצאה מחוץ לחוק כבר מזמן. 15 שנים חלפו מאז האינתיפאדה ההיא, ומתברר שהכל כתוב שם, בדוח. הוועדה מתחה קו מקשר ברור בין ההסתה שלה אחראית התנועה והעומד בראשה לפרוץ מהומות הדמים באוקטובר, והביאה דוגמאות. “נראה כי השייח’ סלאח הביע את תמיכתו בהתנהגות שהופגנה בהפרות הסדר אשר קדמו לאירועי אוקטובר, כך בהתנגשויות הקשות עם המשטרה באירועי אל־רוחה נראה סלאח כשהוא ממריץ את המפגינים בקריאות משלהבות. לאחר האירועים היו לו אמירות בשבחם, באופן הניתן להבין כהתייחסות גם להיבטים האלימים”.
על פי הוועדה, השייח’ סלאח התבטא לאחר אותם אירועים, הגדיר אותם כ”ניסיון מחשל” וקרא לציבור הערבי בישראל להתעמת עם השלטונות. “איננו אלימים”, אמר, “אך אם תיכפה עלינו אלימות, נהיה אלימים יותר”. בעדותו במשטרה הוא העביר מסר של לגיטימציה לאלימות. הוא פתח במסע פוליטי נרחב תחת הססמה “אל־אקסא בסכנה”, קרא להקריב קורבנות בנפש למען ההגנה על אל־אקסא ולהדוף כל ניסיון לוויתור מדיני בעניין זה. על פי ועדת אור, מבחינתו של השייח’ סלאח גם הכותל המערבי הוא חלק מאל־אקסא, וגם עמדות של משמר הגבול בכניסה לאתר מהוות “סכנה לאל־אקסא”.
בנאומו של השייח’ סלאח שבועיים לפני פרוץ מהומות אוקטובר הוא אומר: “נאמר לחברה היהודית בכנות, אין לכם זכות ולו על אבן ממסגד אל־אקסא המבורך... הקיר המערבי של אל־אקסא המבורך (הכותל המערבי) הוא חלק מאל־אקסא, לעולם לא ייתכן שהוא יהיה כותל מערבי קטן. לעולם לא ייתכן שהוא יהיה כותל מערבי גדול. נאמר להנהגה הפוליטית בישראל ולהנהגה הדתית בישראל כי הדרישה להשאיר את אל־אקסא תחת ריבונות ישראלית גם היא הכרזת מלחמה על העולם האסלאמי...”.
עוד קובעת ועדת אור כי “למרות זהירותם בעניין הלגיטימיות של מדינת ישראל, והרגשתם שהם מקיימים יחסי גומלין מעשיים עם מוסדותיה, לא תמיד נמנעו שייח’ ראאד ואנשי תנועתו מאמירות שיש בהן משום דה לגיטימציה. באפריל התקיימה בעכו הפגנה שבה השתתף השייח’ ראאד סלאח ובה נשא נאום אחד ממנהיגי תנועתו. בנאום הזה נאמר כי ‘יש להשקיע כל מחיר על מנת להשיב ארץ מולדת שנגזלה’, והוא פירט וציין את הערים ירושלים, חיפה, עכו, בית שאן ויפו. ישראל תוארה בדברים האלה כ”קוף שוטה ובוגד שממנו יש לטהר את הארץ”.
מסריו של השייח’ סלאח, נכתב בסיכום דוח ועדת אור, “פעלו להלהטת אותה האווירה אשר תרמה להתפרצות האלימה של אוקטובר 2000”.