מנהיגי דאעש לא מפחדים מאף אחד. מנהיגיהם הביטו בעיניו הקרות של ולדימיר פוטין, והפילו מטוס רוסי מעל חצי האי סיני. הם הביטו בעיניו המאיימות של חסן נסראללה, ותקפו ברובע הדאחייה בביירות. אחרי שני אלה, פרנסואה הולנד, צרפת, אירופה – כולם כסף קטן. מי שדגדג את האריה, לא יהסס לעקוץ את השפן.
אבל מה הם רוצים, מנהיגי דאעש, מה האסטרטגיה שלהם? בשבועות האחרונים התברר שהיכולת הטקטית שלהם גבוהה הרבה יותר מכפי שכמה מנהיגים, בעיקר במערב, נתנו להם קרדיט. הם מזהים היטב את נקודות החולשה של אויביהם, הם יודעים לתכנן, הם יודעים להפתיע. תקיפה ועוד תקיפה, רק לא ברור בדרך לאן. עיינו בדברי הפרשנים, חפשו את המכנה המשותף – לא תמיד קל למצוא אותו. אנשי דאעש רוצים שלטון אסלאמי עולמי. יפה וטוב. איך הפיגועים בפריז מקדמים אותם בדרך לחזון הזה, פחות ברור.
האם מנהיגי דאעש מעוניינים לגרור את אירופה למעורבות בסוריה, או מתכוונים דווקא להרתיע אותם ממעורבות בסוריה? מדינות מגיבות כל אחת בדרכה, ולא תמיד באורח דומה, להתגרות של ארגוני טרור. לעתים הן בוחרות לקפל זנב ולהסתלק, כמו שעשה הנשיא האמריקאי הקשוח רונלד רייגן בלבנון בשנות ה־80. לעתים הן בוחרות לתקוף ולהישאר לאורך זמן, כמו שעשה הנשיא הקשוח ג׳ורג׳ בוש באפגניסטן ב־2001. לעתים הן מבקשות לחסל את ארגון הטרור שפגע בהן, ולעתים הן מוכנות לשחד אותו ולהתפשר כדי שלא יתקוף שוב, או שיתקוף במקום אחר ולא אצלן.
הערכת חסר של האויב היא בעיה מוכרת. גם להערכת יתר שלו יכולות להיות תוצאות הרסניות. דאעש הוא ארגון קטלני ומסוכן לא בשל יכולתו המרשימה בהצטיידות, בלחימה ובכיבוש. הוא ארגון קטלני ומסוכן משום שזיהה נכונה את חולשותיהם של מי שאמורים לעמוד בדרכו. הרוסים, האמריקאים, האיראנים והטורקים מתקשים לשתף פעולה נגדו, משום שיש להם אינטרסים סותרים בעיראק ובסוריה. מדינות ערב מתקשות לפעול נגדו, כל אחת משיקוליה הפנימיים ומדאגה ליציבותה הפנימית. אירופה אינה יעילה נגדו כשם שאינה יעילה נגד אף אחד – הסרבול ארוג היטב למבנה מדיניות החוץ שלה, ורק מטרות חשובות באמת, כמו סימון של יין מכרמי השומרון, מאפשרות להתגבר עליו.
דאעש זיהה כחולשה גם את כוחו של המערב, את עכבותיו המוסריות. את נכונותו לקלוט פליטים עלובים ולהגן עליהם, את רצונו להימנע מאפליה על רקע דתי, את שאיפתו לחיים בהרמוניה של בני עמים שונים ודתות שונות, את אמונתו ביתרונותיהם של גבולות פתוחים. זה האתגר הגדול שמציב דאע"ש לעולם – שדומה למדי לאתגרים שעמם מתמודדת ישראל מדי יום, לעתים בהצלחה גדולה, לעתים בהצלחה חלקית בלבד: כיצד יכולה ציוויליזציה נאורה לשמור על ערכי מוסר – בלי שישמשו ככלי לשחיקתה, ולבסוף גם להכחדתה.
ישראל פיתחה מומחיות ייחודית בתחום הזה. לישראל יש מה לתרום לשיח הזה. אבל ראוי שתשמור על צניעות, שבימים האחרונים לא תמיד הצטיינה בה.
נכון – אנחנו כנראה טובים יותר באבטחה ובמניעת טרור מבית. נכון – יש לנו פחות אשליות מכפי שיש לאירופים על אופיים של ארגוני הטרור ועל מטרותיהם. נכון – אנחנו לא נופלים למלכודת המסוכנת ההופכת את הנאורות לחרב פיפיות המשמידה את עצמה. ועם זאת, גם אנחנו, בדיוק כמו ברק אובמה ופרנסואה הולנד, לא יודעים איך להשקיט את המזרח התיכון. וגם אנחנו, בדיוק תושביה האומללים של סוריה, מביטים באכזבה אל המעצמות בציפייה שיצילו אותנו מפני הכאוס המשתולל סביבנו. וגם אנחנו צריכים להבין שאם כל מדינה תדאג רק לעצמה – כמו שעושה ישראל – לא יהיה מי שימנע מדאעש להשתלט על אזורים נרחבים ולהפוך אותם לכן שיגור מסוכן לפעולות שיסכנו גם אותה. ובמילים אחרות: זה שאנחנו יודעים יותר טוב לא בהכרח יציל אותנו.