בלב המאפליה: טעה מי שחשב שניתן לתחזק בועת שלווה וביטחון במזה"ת

בדיעבד, העובדה שבמשך פרק זמן לא מבוטל הצליחה הבועה הישראלית להמשיך להתקיים בלב המאפליה היא נס. כשמסביב הכל התפרק בדם, אש ותמרות עשן, המשכנו לקיים את אורח החיים הרגיל שלנו, לתחזק כלכלה פורחת, שקט יחסי בגבולות וביטחון יחסי ברחובות. עשינו את כל זה אף על פי שכבר מזמן אין תהליך מדיני, אין פרטנר (לא לנו ולא להם), אין על מה לדבר וחבל על הזמן. היה ברור שזה יתפוצץ מתישהו. אז הנה, זה מתפוצץ.
 

עוד לא ברור בתוך מה אנחנו. כשהיה נדמה שזו אינתיפאדה מזרח ירושלמית, היא זלגה לתוך ישראל. ואז חזרה לחברון, שהפכה למרכז הרוחני והפיזי של האלימות, ומשם היא מדלגת לאן שבא לה. כשקראנו לה אינתיפאדת הצעירים, באה פנסיונרית בת 70 וביצעה פיגוע דריסה. כשחשבנו שזו התקוממות הסכינים, הגיעו חוליות הירי של השבועות האחרונים. כשהדגשנו שאף פועל פלסטיני עם אישור עבודה לא השתתף בפיגוע, הגיע המחבל מאתמול בתל אביב. 
 

האינתיפאדה הזו לובשת ופושטת צורה בתנועה, כשאנחנו מנסים לעקוב אחריה ולמצוא תשובה. האמת המרה היא, שכרגע אין תשובה. כל עוד הפלסטינים ירצו לתפוס סכין או רובה או גרזן ולהתנפל עלינו באמצע הרחוב או בטרמפיאדה, הם יעשו את זה. מכיוון שהם יודעים שהסיכוי שייצאו בחיים מההרפתקה הזו נמוך מאוד, קשה מאוד להרתיע אותם. לו היה גבול בינינו לבינם, ניתן היה לחלום על הפרדה. אבל אין גבול וגם לא יהיה. הם בתוכנו, אנחנו בתוכם. זו המציאות שבנינו לנו כאן בעשורים האחרונים ואיתה נצטרך לחיות (או למות) עכשיו. 
 

דבר אחד בטוח: מה שהיה, לא יהיה עוד. מי שחשב שניתן יהיה לתחזק בועת שלווה וביטחון בתוך הכאוס המזרח תיכוני, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שיש כאן מיליוני אנשים שמאסו במצבם, טעה. על טעויות משלמים.
 

אנחנו ניצבים עכשיו מול מגבלות כוחנו. ח"כ בצלאל סמוטריץ' צייץ אתמול ש"כל עוד יש סיכוי שתקום מדינה פלסטינית, הפלסטינים יעשו הכל כדי להגשים אותה. הפתרון היחיד לטרור הוא גדיעת התקווה שמניעה אותו". איך לא חשבנו על זה קודם. בואו נודיע שאין לנו שום כוונה להקים אי פעם מדינה פלסטינית והם ימשיכו לחיות בחסדי הממשל הצבאי שלנו לנצח. באותו רגע, על פי סמוטריץ', הטרור ייפסק, המחבלים יתגיירו בהמוניהם, חברון תפרק את המכללה האסלאמית ותקים במקומה ישיבת הסדר ובא לציון גואל. אגב, זה לא אומר שאם כן תקום מדינה פלסטינית הכל יסתדר. ממש לא בטוח. זה כן אומר, שאף אחד לא באמת יודע מה אפשר וצריך לעשות עכשיו.
 

במערכת הביטחון יש ארבעה אנשי מפתח במצב הנוכחי: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, מתאם הפעולות בשטחים ושר הביטחון. האיזון בין רא"ל גדי איזנקוט ליורם כהן הוא עדין. תפיסות העולם שלהם שונות. השב"כ מסתכל על המציאות מתוך "קשית הסיכול", מפוזיציה שרק דבר אחד מעניין אותה, מניעת פיגועים. הרמטכ"ל מביט על המצב מרזולוציה אחרת לגמרי, בתפיסת מקרו ואחריות גלובלית. בינתיים, הם לא מתנגשים. השאלה היא מה תוליד ההסלמה הנמשכת במצב ועד מתי תימשך האידיליה. 
 

העובדה שפועל פלסטיני עם אישור עבודה ביצע אתמול פיגוע רצחני בתל אביב היא חדשה רעה מאוד לארבעתם. בוגי, בגיבוי חזק של איזנקוט, משמש כרגע משקל נגד למתלהמי הימין, בקבינט ומחוצה לו, שקוראים להרוס, לגרש, להשמיד ולאבד. מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, עזר כנגדם.
הם מחזיקים בכל הכוח את ההגה, במאמץ לא לתת לאחרים להסיט אותו לשוליים. העובדה שמדי יום נכנסים לישראל עשרות אלפי פועלים פלסטינים, המפרנסים מאות אלפי פיות רעבים ביהודה ושומרון, נתפסת כרגע במערכת כסוג של עיגון מייצב. אם גם זה ייגמר, סימן שאנחנו בצרות.
 

פולי מרדכי חתם אתמול, בטקס חגיגי שבו הוצבו דגלוני ישראל והרשות הפלסטינית, על הסכם לפריסת רשתות סלולר של הדור השלישי בשטחי הרשות. החתימה באה לאחר מו"מ ארוך, והיא אמורה להעביר את מנויי הסלולר הפלסטינים לדור הבא, כנהוג בעולם המודרני. מול מיצג השפיות הזה, ממשיך גל הטרור להשתולל במלוא עוצמתו. מתישהו תוכרע ההתמודדות הזו, בין המתאמצים לשמר את המעט שקיים ולהותיר סוג של תקווה, לאלה שרוצים לפתור בהרבה כוח, מה שלא נפתר בפחות כוח, ואם זה לא יצליח, אז להגביר עוד יותר.
 

לפני כמה שבועות, כשפורסם הסיפור על תושב ג'לג'וליה שחצה את הגבול במצנח רחיפה על מנת להצטרף לדאע"ש, עשיתי סיבוב ביישוב השלו הזה כדי לנסות להבין. לא הצלחתי. ג'לג'וליה היא מודל לדו־קיום מוצלח. יישוב מבוסס, רובו וילות מטופחות, רמת חיים גבוהה יחסית, חיים משותפים. 
 

ראש המועצה, פאיק עודה, איש מפלגת העבודה, עשה סדר והוא מצעיד את המקום קדימה. יש בתי ספר חדשים, יש בניין מועצה מתוקתק, יש בנייה לצעירים, יש פרויקטים, לא חסר כלום. יש שם אפילו בית אבות סיעודי מודרני גדול מעורב, רוב הקשישים הנמצאים בו יהודים, לאף אחד זה לא נראה מוזר.

ניגבתי חומוס, כמקובל, בג'לג'וליה, כדי להתבשר כעבור כמה שבועות שהחומוסייה שייכת לדודים של כמה מחברי חוליית דאע"ש שנלכדה בה השבוע.
 

הסיפור של דאע"ש רחוק מפיצוח. לא מצוקה וייאוש דוחפים את צעירים מג'לג'וליה לזרועות הארגון הרצחני הזה. יש כאן משהו אחר לגמרי, שאנחנו לא מבינים. המשפחות של אותם צעירים בג'לג'וליה אמידות. בעלי קרקעות, מקצועות חופשיים. אין קיצוניות דתית וככל הנראה גם לא התפתחה בשנה האחרונה. יש כאן תופעה רחבה, גלובלית, של משיכה מיסטית, רומנטית, לאותן כנופיות חמושות על טויוטות בערבות סוריה או מדבריות עיראק.

הרומנטיזציה הזו נגמרת במוות ובהרג חפים מפשע. המסתורין הזה רצחני. ועדיין, בכל רחבי העולם, לא רק בג'לג'וליה, קמים צעירים שיש להם הרבה מה להפסיד, ומצטרפים לדאע"ש. חלום הח'ליפות האסלאמית שתשתלט על העולם קוסם להם, הם מוכנים לוותר למענו על חייהם. ולא רק על חייהם. הם מוכנים להפוך למענו לחיות אדם ולשחוט את כל מי שייקרה על דרכם. 
 

למה זה דומה? לשום דבר. ניסיתי למצוא תופעות דומות בעבר, ללא הצלחה. בדרך כלל צריך להיות נראטיב הגיוני כלשהו. כשצעירי המדינה חלמו על הסלע האדום, וחלק מהם גם מצא את מותו בדרך לשם, זה לא כלל מסעות שחיטה של חפים מפשע. משהו עמוק טבוע כאן ביותר מדי נשמות של יותר מדי אנשים, שהמשותף להם הוא האסלאם. כדאי מאוד שנפענח את זה בקרוב, כי בלי פענוח לא יימצא טיפול. דיאגנוזה היא הצעד הראשון ההכרחי בדרך לריפוי.
 

3. בלי אולי ובלי אבל
 

כמה מגוחך להיתקל באמירות כמו זו של שרת החוץ של שוודיה, שניסתה בשלומיאליות לקשור בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני לבין זוועות דאע"ש. אבל את השיא שבר, כהרגלו, ג'ון קרי, שאמור להיות שר החוץ של המעצמה שמסמלת את העולם השפוי. קרי מסתבך בשנים האחרונות לא מעט לא רק ברגליו, אלא גם בלשונו. הוא דיבר בשגרירות האמריקאית בפריז וניסה להשוות בין הפיגוע הרצחני במערכת השבועון "שארלי הבדו" לבין הפיגועים ביום שישי בפריז, ומלמל כמה שטויות על הלגיטימציה שהייתה, לכאורה, למפגעים ב"שארלי הבדו", לעומת חוסר הלגיטימציה במקרה האחרון.

קרי והולנד. השבוע בפריז. צילום: רויטרס
 

במקום קרי, הייתי מתפלל שבאותה דקה תפער האדמה את פיה ותבלע אותי, עם או בלי לגיטימציה. מי שמעז בכלל לחשוב על לגיטימציה במקרים כאלה, הוא נאיבי להחריד או אידיוט מוחלט, או גם וגם. כן, מסבירים לנו עכשיו שקרי התכוון לדבר מזווית הראייה של הטרוריסטים, וניסה להסביר שבמקרה של שבועון הסאטירה אנחנו לפחות יודעים מה הרגיז אותם (הקריקטורות נגד מוחמד), בעוד במקרה של ההסתערות האחרונה על פריז זה בא לגמרי בהפתעה.
 

אז זהו, שזה בכלל לא מפתיע והכתובת הזו הייתה על הקיר והיא מרוחה עליו כבר שנים ארוכות. צריך היה רק לקרוא אותה. בין 20% ל־30% מהמוסלמים תומכים באסלאם רדיקלי, זה אומר שבסביבות 300 מיליון מוסלמים בעולם תומכים בדאע"ש ונספחיו, וזה אומר שהם לא מוכנים לסבול נוכחות של דת אחרת כלשהי ויילחמו בכל מי שאינו מוסלמי כמוהם עד מוות (שלו, או שלהם). הלגיטימציה שלהם טבועה עמוק בנשמתם התועה, וקרי ניסה להבין את זה השבוע, בלי שהבין כמה הוא הזוי. 
 

בעולם הזה של דאע"ש, הפתרון היחיד הוא עוצמה לא פרופורציונלית. גם בפעם הקודמת שבה העולם ניצב מול הרוע המוחלט וחסר האבחנה, לקח יותר מדי זמן להבין את זה. אז, ערב מלחמת העולם השנייה, העולם הבין בסוף בדרך הקשה. את דאע"ש צריך לרסק כמו שפוטין ריסק את הח'ליפות האסלאמית שניסו להקים אצלו בחצר האחורית בצ'צ'ניה ובמקומות אחרים. בלי אולי ובלי אבל ובלי זכויות אדם ובלי היסוסים או פקפוקים.
 

במקביל, אסור להיגרר להכללות ולפאניקה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שגם 80 האחוזים מהמוסלמים שאינם תומכים באסלאם הרדיקלי ישנו את עורם ויעברו לתמוך בו. ערביי ישראל, למשל, למרות כל החוליות הרדומות הללו שנלכדות מדי פעם, הם אזרחים נאמנים. בגל הטרור הנוכחי יש השתתפות מינימלית, כמעט אפסית, של ערבים ישראלים. התמיכה בתנועה האסלאמית ירדה בשנים האחרונות בתלילות. ערביי ישראל רוצים להשתלב ולנהל כאן חיים מסודרים. צריך לעזור להם. לא רק בדיבורים.
 

אם לא יקרה שום דבר מפתיע, ג'ונתן פולארד יסיים היום 30 שנות מאסר בתנאים קשים וישוחרר בתנאים מגבילים. יחד עם אסתר, שעמדה לצדו רוב התקופה הזו, הוא ינסה לבנות לעצמו חיים חדשים. נתפלל להצלחתו. 
 

האמריקאים הענישו את פולארד ללא שום פרופורציה למעשיו. באכזריות, בקור רוח, בהתרסה. ב־20 השנים הראשונות הם לא הסכימו לשמוע עליו. אחר כך, כשההתנגדות העזה לפולארד החלה להתרכך במסדרונות שונים, כולל הקהילה היהודית וכל מיני לשעברים בארגוני המודיעין השונים, נשאר הממסד הביטחוני האמריקאי איתן בדעתו: פולארד ירצה את עונשו עד הרגע האחרון. נקודה. הבית הלבן גיבה את ההחלטה הזו, וקלינטון, שכבר הסכים לשחרר אותו במהלך המו"מ בוואי פלנטיישן, חזר בו אחרי שראש ה־CIA הודיע שיתפטר. 
 

האמריקאים עשו טובה שאפשרו לפולארד לצאת בנקודת היציאה החוקתית הראשונה שלו, אחרי 30 שנה, וכאקט של רצון טוב ניכו לו יום שלם (24 שעות) מהעונש, בגלל שבת. בחוצפתם, בכל הזמן הזה הם המשיכו לדרוש מאיתנו לשחרר אסירים פלסטינים, ביניהם רוצחים. בטיפשותנו, מדי פעם גם הסכמנו. הלוואי שהיינו יודעים להעניש כמו האמריקאים.
 

הקופסה השחורה של סיפור פולארד הייתה ונותרה השאלה מדוע התעקשו האמריקאים למצות איתו את הדין בדרך אכזרית כל כך. מדוע לא אפשרו לו להשתתף בלוויות הוריו. מדוע העלילו עליו אינסוף עלילות והאשימו אותו בלא מעט האשמות שלא היו ולא נבראו. הקופסה הזו רגישה ונפיצה ומשתדלים לא לדבר עליה. הכותרת שלה פשוטה: האמריקאים משוכנעים עד רגע זה שפולארד היה חלק מרשת סוכנים שהפעילה ישראל על אדמתם. היו, על פי המודיעין האמריקאי, עוד לא מעט פולארדים.
 

בעולם הביון יש כללים ועקרונות ברורים. חילופי מרגלים ושחרורי אסירים נסגרים בדיבור בין ארגוני הביון השונים. כדי לקבל את פולארד, היה המוסד צריך לסגור מול ה־CIA עסקה שבה האמריקאים מקבלים רשימה שמית ברורה של כל הסוכנים הישראלים על אדמתם. אם אפשר, בצירוף מספר טלפון וכתובת אי־מייל. הבעיה היא, שישראל הכחישה שיש עוד פולארדים ונשבעה שהוא היה יחיד ומיוחד במינו, הוא בכלל גייס את עצמו, זו הייתה מעידה חד־פעמית וכו'. האמריקאים לא מאמינים לישראל עד רגע זה. 
 

אם הייתה רשת מסועפת כזו, ישראל הצליחה להעלים ולטאטא אותה אל מעבר להררי החושך. מישהו כאן עשה עבודת ניקיון יסודית ומפוארת. אם לא הייתה רשת כזו, מדובר בעלילת דם מודרנית של בעלת הברית הגדולה ביותר שלנו. כך או אחרת, הרווחנו את החשדנות האמריקאית ביושר. 

את המחיר שילם פולארד, שישראל הסגירה לארה"ב, כולל שיגור בהול מירושלים של מזוודת המסמכים שהעביר לידי מפעיליו, ועליהם טביעות האצבע שלו. פרק מפואר בתולדותינו, זה לא.
 

משה כחלון העביר את התקציב הראשון שלו השבוע. המבחן האמיתי יהיה, אם יהיה, התקציב השני. יאיר לפיד לא זכה לתקציב שני ואכל רק את מרוריו של הראשון. כחלון הפיק את לקחי לפיד. איכשהו, הוא הצליח להעביר תקציב חברתי בלי להרגיז יותר מדי סקטורים. הוא הגדיל את תקציב החינוך וביטחון הפנים, הגיע לסוג של הסדרה עם הצבא, היטיב מעט עם הקשישים, העלה את שכר חיילי החובה. הוא עשה את זה בשיטת כחלון, בחיוך רחב וצחור מרוח על הפנים, מתק שפתיים וסכין יפנית מאחורי הגב. 
 

כחלון הוא כייס פוליטי ותיק ומיומן, הרבה פעמים אתה מבין איפה נשדדת אצלו רק הרבה אחרי השוד. הדוגמה הכי טובה היא תקנה חדשה שהאוצר העביר בתקציב הזה, שמגדילה מאוד את המיסוי על ההפרשות לפנסיה של המעמד הבינוני־גבוה. 
 

במקור, ההפרשות לפנסיה פטורות ממס בשכר של עד פי ארבעה מהשכר הממוצע במשק. כלומר, עד 40 אלף לחודש ברוטו (בערך), ההפרשות של העובד והמעביד פטורות. האוצר רצה להוריד את זה לפי שלושה בלבד. רק עד 30 אלף ברוטו. בוועדת הכספים, משום מה, זה ירד לעד פי שניים וחצי. בסביבות 24 אלף שקל ברוטו לחודש, ואתם פטורים ממס על ההפרשה לפנסיה. מעל זה, יש מס. מדובר בקיצוץ אדיר של ההטבה, כמעט במחצית, מתחת לרדאר.

המשמעות שלו עצומה. לאנשים שנמצאים עכשיו בעשור הרביעי לחייהם ומרוויחים מעל 24 אלף שקל ברוטו בחודש, תהיה פנסיה מקוצצת מאוד כשיפרשו, בגלל התקנה הזו. 
 

כשעפר שלח עלה על הגזירה הזו לפנות בוקר וניסה לגנוב איזה סוס מול האוצר ולפחות להחזיר אותה למידה המקורית שלה (מפי ארבעה לפי שלושה), חסמו אותו. אבל רגע, זה יאפשר לשלם הבטחת הכנסה לאברכים, אז בואו נתנחם.
 

כחלון דווקא מבסוט. בשורה התחתונה, הוא מגדיר את עצמו "בין מאושר למרוצה". כשאני מנסה להקשות עליו ולברר מאיפה הכסף, איך הצליח להביא את כל הטוב הזה על עם ישראל ועל חשבון מי, הוא מדבר על שינוי סדרי העדיפויות. איפה, שאלתי אותו. 
 

"גם בביטחון", הוא אומר, "בשורה התחתונה חתכנו. מצד שני", הוא מוסיף, "נגמר גם המצעד הזה של קצינים שנאלצו בכל שנה להגיע על מדים ולנסות לשנורר ולחזר על הפתחים. זה לא ראוי וטוב שזה לא יהיה עוד. נגמר הסיפור של עצירת אימונים בגלל שאין תקציב. הגענו להסדרה ברוח טובה, ואני חושב שזה משרת את כל הצדדים. הציבור לא אהב את השיח הזה סביב מערכת הביטחון ואת המחזות שחזרו על עצמם בכל שנה. זה מאחורינו".
 

מעל דוכן הכנסת, הוא מעד בלשונו. נמתחה עליו ביקורת על שהחזיר את קצבאות הילדים למידתן התפוחה המקורית, כדי להיטיב עם החרדים, והוא הגיב ואמר ש"במקום שבו אני גדלתי ילדים זה ברכה, יש באופוזיציה כאלה שרואים בילדים נטל". זה עשה כותרות והרגיז לא מעט אנשים. "מעדתי בלשוני", הוא מודה, "טעיתי ולא הייתי צריך להגיד את זה. ילדים זה שמחה בכל מקום, וזה ברור לכולנו. גם באופוזיציה וגם בקואליציה". 
 

הוא מרוצה מכך שהצליח לרבע את המעגל ולהעביר תקציב עם קואליציה של 61 ידיים, שהתאחדה בשעות הקטנות של הלילה בתפילה חרישית לשלומו של אורן חזן, שישב במליאה עם אינהלציה והנשים, דרך ריאותיו הסדוקות, את השלטון כולו. "התקציב הזה חברתי, לא יעזור לאף אחד", אומר כחלון, "אין גזירות, יש הטבות בכל התחומים החברתיים, יש שקיפות מלאה, כולל דברים שלא היו לנו נעימים".
 

שאלתי אותו על חוק הגיוס, על העובדה שהוא מגדיל קצבאות לחרדים ומגדיל מימון לישיבות ובעצם מחזיר אחורנית את המצב שבו היה להם כדאי להמשיך להתבטל בישיבות (אלה שאינם "עילויים") ולא לתרום לצבא ולמשק. "התקציב מלא בעידוד חרדים לצאת לעבוד, תעסוקת חרדים זה מנוע ואנחנו הולכים שם בכל הכוח. אני מאמין בשיתוף פעולה. גם החרדים מבינים שהם חלק מהמדינה הזו וחייבים להשתתף. גם הם, תאמין לי, לא רוצים להיות עניים. אני לא מאמין בכיפופי ידיים ובשבירת ידיים. תמריצים עושים את העבודה. בוגי אמר לי שבכל פעם שיש עליהם כפייה, אחוזי הגיוס יורדים, וכשיש הסכמה, הם עולים. כן, הייתי רוצה לראות אותם משתלבים יותר מהר. אני מאמין שזה יקרה".
 

עכשיו הוא יתפנה למה שכינה "הרחבת הממשלה". בשבוע הבא הוא אמור לפגוש את נתניהו בעניין הזה ולדרבן אותו. "ממשלה צריכה להיות יותר רחבה", אומר שר האוצר, "במצב הביטחוני הנוכחי צריך בסיס יותר רחב". שאלתי אותו את מי הוא מעדיף. "כל שותף מקובל עלי. אני אחיה מצוין עם הרצוג, עם איווט, עם יאיר ועם זהבה גלאון".
 

בשולי כנס העיתונות באילת התקיים פאנל צנוע שכותרתו "חיטוי באור השמש, צנזורה וצווי איסור פרסום: מה משרת את האינטרס הציבורי?".
 

הפאנל התקיים בהנחייתו של העיתונאי רועי כץ והשתתפו בו הצנזורית הצבאית הראשית אל"מ אריאלה בן־אברהם, ראש אגף החקירות והמודיעין ניצב מני יצחקי, יועץ התקשורת אמיר דן, עו"ד אילן בומבך וכתב הפלילים של ערוץ 10 דורון הרמן. הדיון התקיים על מי מנוחות כל עוד דיברו על צווי איסור פרסום, אבל אז הגיעו לנושא הצנזורה, ודי מהר עלתה פרשת הראיונות המוקלטים שנתן אהוד ברק, שר הביטחון לשעבר, לשני סופרי הצללים שלו לצורך כתיבת ספר על מלחמות חייו. 
 

חלק מהקלטות הללו פורסם בערוץ 2 ועורר סערה. במהלך הדיון אמרה הצנזורית בן־אברהם כי "הקטעים מהקלטות ששודרו בטלוויזיה אושרו בצנזורה".

עו"ד בומבך, יחד עם כמה מהצופים בקהל, התרעם ושאל איך יכול להיות שדברים כאלה פורסמו, אז הצנזורית אמרה שכל מה שאושר כבר פורסם בעבר, ועו"ד בומבך חלק עליה וציין שאם זה היה כך, הדברים לא היו מגיעים לכותרות הראשיות. מה גם, שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות הדובר. אין דין פרטים שנמסרים בשיחת מסדרון על ידי שני זוטרים, כדין דברים של מישהו שהיה שר ביטחון ורמטכ"ל ונכח בעצמו בדיוני הקבינט הרלוונטיים. 
 

בשלב מסוים שאל עו"ד בומבך את הצנזורית אם כל מה שברק אמר באותם ראיונות מוקלטים אושר לפרסום. לא, ענתה אל"מ בן־אברהם, חלק מהדברים לא אושרו בצנזורה ונפסלו על ידה. לכן, הם גם לא פורסמו. במילים אחרות, בן־אברהם אישרה שברק מסר במסגרת אותם ראיונות לקראת הספר, לא מעט סודות צבאיים שנפסלו בצנזורה.
 

את שומעת מה את אומרת לי? הקשה עליה בומבך, ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר ישב עם שני עיתונאים שאינם מורשים לקבל חומר סודי, סיפר להם סודות מדינה שנפסלו בצנזורה, ואתם לא עושים עם זה כלום?
 

למען הגילוי הנאות, צריך לציין שעו"ד בומבך מייצג גם את ענת קם, שישבה בכלא על מסירת סודות צבאיים לעיתונאי, ותובעת עכשיו את עיתון "הארץ" בתביעה אזרחית. בשלב הזה התערב אמיר דן, ואמר לצנזורית שיש כאן משהו שצריך להיחקר. אם כי, הוסיף, זה לא התפקיד של הצנזורה. נכון, השיבה אל"מ בן־אברהם. דן הוסיף כי בארה"ב אין בכלל צנזורה, אבל כל הקצינים לשעבר והבכירים יודעים שאם ימסרו סודות מדינה ירדפו אותם עד סוף העולם, וזה לא קורה. רק בישראל אנשים כמו אהוד ברק מרשים לעצמם לספר את כל הסודות הללו, ועוד בהקלטה, כדי למכור ספרים. בן־אברהם ביקשה להעיר שרוב הגנרלים, הרמטכ"לים והלשעברניקים בישראל מתנהגים בסדר גמור ולא מפטפטים לאחר פרישתם. יש מיעוט בעייתי.
 

כאן התערב ראש אגף החקירות והמודיעין, שביקש להוסיף: אל תתבלבלו, אמר, עם זה לא משחקים. אם מוגשת תלונה בעניין הזה ומגיעה אלינו, אנחנו רואים את זה בחומרה רבה. אז הנה, אמר אמיר דן, שמעת. יש כאן חומרים שצריך לחקור.
 

עד כאן תיאור מהאירוע. אני מציע שלא תעצרו את נשימתכם. כן, ברק ישב עם העיתונאים ופטפט את עצמו לדעת, הצנזורה קיבלה לקראת פרסום הספר חומרים רבים שחלק גדול מהם נפסל, זאת אומרת שהוא מסר סודות מדינה רבים. הבנתי שבעקבות זאת פנה גורם בצנזורה ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ומסר את המידע הזה. הכל נעשה בשקט מוחלט וברגישות. מי שצריך להחליט אם תהיה חקירה או לא, זה היועץ. גם במקרה הזה, אל תעצרו את נשימתכם. לא תהיה.