הבוקר זה יקרה. 30 שנה בדיוק לאחר שנעצר בפתח שגרירות ישראל בוושינגטון, ייצא ג'ונתן פולארד, אסיר מספר 09185016, משערי כלא באטנר בקרוליינה הצפונית וייצא כאילו לחופשי. אחרי שריצה את עונשו, נגזר עליו להישאר בארה"ב, המדינה שבה בגד, בחמש השנים הבאות. הוא חייב לדווח פעם בשבוע לקצין השחרור, ואסור לו להתראיין, לכתוב ספרים או לטוס לישראל. המערכת טרם סיימה להעניש אותו ולנקום בו. 
 
שחרור פולארד הוא סמל לכישלון ישראלי צורב ומהדהד. כישלון מחפיר ומבזה של כל המעורבים בפרשה, ועדות ליכולת ההרסנית של השימוש בכוח לייצר מערבולת חסרת שליטה ששואבת את כל מי שמתקרב אליה. בסיפור זה הכל התחיל בשימוש בכוח. בפיתוי ההרסני לשימוש בכלי הזה, שאנחנו הישראלים רואים בו לאחרונה ברירת מחדל ראשונה ולפעמים יחידה.

אן פולארד, אשתו הראשונה של ג'יי, כך היא קוראת לו גם היום, סיפרה לי במהלך כתבה שעשיתי איתה ותשודר הערב ב"אולפן שישי", שלא היה רגע אחד שבו התקבלה החלטה משותפת לרגל למען ישראל. כשדמעות נוצצות בעיניה היא עומדת מול הדירה המטופחת שלהם ברחוב מרכזי בוושינגטון, ונזכרת איך הוא היה מסתיר את תא המסמכים במזוודה, איך היא ניסתה להיפטר ממנה ולא יכלה, איך פשטו סוכני ה־FBI על הדירה וקרעו כל מסמך שמצאו. היא שחזרה איך הסתתרה ברחוב, מחפשת אחר טלפון ציבורי כדי לחמוק מהם, ואיך בסופו של דבר נעצרה בפתח הכלא כאשר התעקשה לבקר אותו אחרי שנעצר.


אן פולארד. צילום: רויטרס
 
אבל היא גם נזכרת במבט מצועף בחיים שהיו להם רגע לפני פיצוץ הפרשה, חיים שלווים עם מי שהיה האהבה הראשונה שלה. היא הייתה רק בת 19 כשנפגשו, סיימה תיכון ועבדה במחלקת יחסי הציבור של חברות עוצמתיות בארה"ב, איגוד התעשיות הכימיות ואגודת הנשק הלאומית. 
 

היא הייתה נוסעת לכנסים, מארגנת תחרויות ירי, משתתפת בעצמה בירי עם אנשי ביטחון, חברי קונגרס וסנאטורים. ג'יי, שהקפיד לקרוא לעצמו כך עד שנכנס לכלא, היה איש מודיעין בחיל הים. הם היו זוג צעיר שנמשך לכוח. הסתובבו בקוקטיילים, רכשו חברים, הרגישו את כוחה המשכר של השליטה במידע ובקשרים עוצמתיים. 
 
"הוא לא היה ג'יימס בונד", היא אומרת לנו במרירות. פולארד לא ראה את עצמו כמרגל; הוא פשוט ראה שארה"ב, בניגוד להסכם שלה עם ישראל, לא מעבירה מידע מודיעיני חיוני לבת הברית שלה. הוא הרגיש שבכוחו לתקן את העוול. הוא רצה לעזור ובחר לפעול ולהעביר את המידע לישראלים.
 
כך החלה הפרשה שהשאירה עד היום כתם שחור ביחסי ישראל וארה"ב. כתם שלא ירד, שלא הוסר ולא דהה. כתם גם על הערכים המשותפים שכולם תמיד מדברים עליהם. לאף אחד מהמעורבים בפרשה אין מוסר, נאמנות, חמלה או אנושיות. רק כוחניות, אכזריות וטיפשות.
 
פולארד העביר את המידע לאביאם סלע, אלוף משנה בחיל האוויר ששהה בוושינגטון לצורך לימודים. ישראל לא עמדה בפיתוי להאדיר את כוחה על חשבון המעצמה שבה הייתה תלויה, ומצאה פרצה שדרכה ראו לאמריקאים' והרבה. החומר שפולארד העביר היה  מדהים בכמות ובאיכות המודיעינית שלו. הכוח האדיר הזה עורר את רפי איתן, איש מוסד כוחני, קטן גוף אבל רב מעללים, שלא רואה בעיניים. הוא גרר את פולארד להיות סוכן והפעיל אנשי קשר שיעתיקו כל מסמך בדירת המסתור ליד השגרירות. הוא היה המפעיל השקט. אן פולארד אומרת שלא פגשה אותו מעולם, ולדעתה גם ג'יי לא פגש אותו. 
 
"הם בגדו בנו", היא מספרת ומשוכנעת שכולם ידעו על המבצע, גם שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה, יצחק רבין, שהיה שר הביטחון ויצחק שמיר אז שר החוץ. "כל מי שהבטיח לנו שאנחנו חלק מהם, שאנחנו ישראלים, שאנחנו משפחה, פשוט נעלם". 
 
סלע ברח אחרי שאן פולארד הזהירה אותו שעלו על ג'ונתן. יוסי יגור, המפעיל שלו, נמלט מארה"ב גם הוא. שניהם לא הביטו לאחור כשג'ונתן ואן הופקרו בידיה של מערכת הביטחון האמריקאית.
 
ארה"ב שיגרה מסר פשוט אך כוחני לשמעון פרס: תעביר את כל החומר על הפרשה או שננתק את היחסים עם ישראל. פרס חשש לגורל המדינה, אבל רצה להסתיר את המבוכה ולטשטש את הקשר, אם היה, לבכירי הפוליטיקאים בישראל. 
 
30 שנה מדברים בארץ על הפעלת פולארד כאילו היה מדובר בגחמה כוחנית של איש אחד, רפי איתן, שרק רצה להראות לכל החבר'ה מהמודיעין שלו יש גדול יותר. אם זה נכון, זו פשוט חרפה שכך מתנהלת המדינה, ואם זה שקר, כמו שחושדים רבים ובהם אנשי פולארד, אז חייבים היו להסתיר את מקבלי ההחלטות שידעו, גנבו, חשפו והפעילו ועכשיו ייאלצו לשלם את המחיר.
 
פרס, רבין ושמיר המשיכו בקריירה פוליטית מפוארת. אם היו לוקחים אחריות אז, מתנצלים ומאפשרים לפולארד להיכנס לשגרירות, הם היו משלמים מחיר כבד. הכוח שוב ניצח. את עצמו.
 
כליאתו של פולארד ל־30 שנה היא סיפור נוסף על כוחניות המערכת. האמריקאים עשו איתו עסקת טיעון והפרו אותה. הם השתמשו בכל הליך משפטי, בכל טעות מכוונת או לא של עורכי דינו כדי לנקום בו. 
 
יותר מזה: ככל שישראל הפעילה יותר כוח בפרשה; ככל שהיו יותר פוליטיקאים שבאו לבקר אותו, מבנימין נתניהו דרך דני נוה ולימור לבנת; ככל שהיה לחץ רב יותר של הוועד למען פולארד לשחרור מוקדם - כך המערכת התקשחה יותר. הכוח שהופעל נגדה מהרגע הראשון יצר כוח נגד הרסני. 
 
יש שטוענים שההחלטה הראשונית של השופט אוברי רובינסון - להטיל על פולארד מאסר עולם ולגזור חמש שנות מאסר על אשתו הצעירה אן, שהואשמה באי מניעת המהלך שבו לא הייתה שותפה - הייתה תוצאה של תחושה שמופעל כוח על מערכת המשפט האמריקאית ושמופעלים לחצים על המערכת הפוליטית לשחררו. פולארד התראיין והשתחצן, גם אן התראיינה. בסוף הוטל גזר הדין הכבד וההחלטה מולאה עד תום. פולארד שילם את כל המחיר המוגזם. 
 
כולם נכשלו: פולארד נכשל. הוא התנהל בצורה תמוהה ולא הצליח להשתחרר לפני הזמן. הוועד שהתגייס למענו כשל כישלון ברור. מדינת ישראל כשלה בניסיון שלה לטאטא את הפרשה. כשלו גם כל ראשי הממשלות בישראל שפנו וביקשו, התחננו והתאמצו להביא לשחרורו. הכוחניות ההרסנית והמשכרת של פרשת פולארד יצאה משליטה. הנזק לכולם היה רב מהתועלת. 
 
ומעל כולם יש קורבן אחד: אדם ששילם את מלוא המחיר על הטעויות שעשה, ובשנים הקרובות נגזר עליו לשתוק ולהביט מרחוק אל הארץ המובטחת ועל אדמתה לא לדרוך.