האנשים המאיימים ביותר על קיומי בימינו הם טרולי אינטרנט

נוסף לדאע"ש, האנשים הכי מאיימים על קיומי לאחרונה הם טרולי אינטרנט. אופוזיציונרים בנשמה. כל מה שתעשה - לא לטעמם. ומה שלא תעשה - לא לרוחם. הם פוסלים אותך. אם צבעת את תמונת הפרופיל בפייסבוק בצבעי דגל צרפת, זה לא בסדר, כי מה זה קשור, אתה יותר מזדהה עם פריז מאשר עם הנרצחים בעתניאל? כשבארץ נרצחים אזרחים, אתה משנה את התמונה לסמל המדינה? בושה. צבוע. מנגד, אם לא שינית את התמונה, יתקפו אותך על שלא שינית. כי אז אתה מנותק, חי בבועה לא מסוגל להזדהות עם האחר. מה, לא אכפת לך מקורבנות הטרור, רק על עצמך אתה חושב? בושה. צבוע.
 

המתנגדים האלה אף פעם לא יהיו שבעי רצון ממך. הם בכלל נגד שביעות רצון. מה אתה שבע רצון? אתה לא רואה מה קורה פה? יש עוני, מתווה הגז, פיגועים. ממה אתה מרוצה בדיוק? בושה. צבוע. תתנצל.
 

האדם שגולש ברשת החברתית החביבה עליו אמור לכתוב בה בנחת ובחופשיות כל העולה על רוחו. אך הוא כותב ומוחק. לא יודע מה נכון, ואיך לא להסתבך. לתמוך, להתנגד, לברך, או הכי פשוט - ישר להתנצל.
 

הטרולים בדור הקודם היו יושבים בביתם מול הטלוויזיה, אל בנדים וארצ'י בנקרים סטייל, מסננים קללה, משחררים נחירת בוז או במקרים חריגים כותבים מכתב תלונה נודניקי לאיזו רשות. מאוחר יותר הם הפכו להיות מוטציות טוקבקיסטיות הפורקות תסכולים תחת כינויים אנונימיים ופחדניים, כמו אחד שיודע ואבנר 55. היה קל להתעלם מהם. לא לספור אותם. היום הם פונים בהודעה אישית מבהילה, בשמם המפורש ובתמונת פרופיל ללא חולצה, כשבחורה תלויה להם על הכתף.
 

אי אפשר לא לספור אותם ואת כמות הלייקים שהם גורפים. האנשים האלה משתקים. שומרי סף בעיני עצמם. מחליטים מתי הגזמת, מתי עברת את הגבול ואיזו דעה אינה מקובלת. דורשים התנצלות. בכלל, לקושש התנצלויות הפך מין ספורט חביב, כדי שכולנו ניישר קו. לא נחרוג. נוריד את הראש. ברשתות החברתיות, לכאורה, כולם יכולים להגיד הכל, אבל למעשה אף אחד כבר לא יכול להגיד שום דבר, מחשש שיקטלו אותו. ברירת המחדל היא לפרסם את המובן מאליו. "חברים, שיהיה שבוע טוב ובשורות טובות לכולם". לייק. "מאחל לכל הגולשים בוקר מצוין ואנרגיות מצוינות". לייק ושייר.
 

לאחרונה שחררתי בטיפשותי התבטאות שיש איסור חמור לחשוב אותה בימים אלו, משהו שקשור למילה כיבוש, ועוד בקרבתו של הצל, שהקליט והעלה לדף שלו, כשהוא מכנה אותי אידיוט, ובכך מתיר לפלנגות שמאחוריו לצוד אותי. אחרי שנתקפתי הלם וגועל, שמתי לב, שתגובות של אנשים פסיכו־ימניים הן לנצח על רקע אישי, והולכים יד ביד עם אנאלפבתיות, עם הומופוביה ועם מחסור חמור ב־א' עתיד של אותיות אית"נ. למשל, "אם אני יראה אותך ברחוב אני יירק עליך, יא הומו שיהיה לך סרטן". המגיבים האלה אינם רבים, אך הם נחרצים. קשה להתווכח עם הודעה כמו "אתה ממש אפס". ו"תאמין לי, אתה סמרטוט".

ואיך תענה למישהו שכותב: "שאלה קטנה, כמה אכזבות היו להורים שלך בחיים? גם ילד מכוער גם הומו וגם שמאלני שישחטו את האוזניים שלך יבן זונה ויחברו להליקופטר בע"ה שלא תראה אור ישרמוטה". 
 

כבר כמה ימים אני רק חושב על המצב המחריד שבו האוזניים שלי ישמשו כפרופלור למסוק, שיעיף אותי מכאן למקום רחוק, שבו לא אראה עוד אור יום. בע"ה. אני ישראלי ויהודי ולכן אני מאוים באופן כללי על ידי פונדמנטליסטים אסלאמיים, אני ליברל ושמאלני ולכן אני גם מאוים קונקרטית על ידי ערסים ימניים תוצרת בית. סיכויי ההישרדות שלי פה באזור נמוכים. סטטיסטית אני אמות בקרוב. בהצלחה לכל מי שיישאר.

עוד חמש מחוות מרגשות שבר רפאלי מתכוונת לעשות לעם הצרפתי: