שחרורו המרגש של ג'ונתן פולארד אחרי 30 שנה העלה שוב לסדר היום את הפרשה שבעצם לא עזבה לרגע, וגם כמה שאלות לא פתורות: מה בדיוק הוא עשה, איזה חומר העביר, האם סייע לישראל או שהוא רק נוכל, חמדן שסחר במידע עם מדינות נוספות.
כל אלו שאלות שעולות שוב לדיון ולכל אחד יש מידע או מקור או הערכה. במובן הזה, פולארד שוחרר, אבל לא ממש. ובכל זאת, הוא יצא פיזית מבית הכלא, הלך יד ביד עם רעייתו אסתר, שאיתה לא שהה ביחידות מעולם, שערו עדיין ארוך אבל לבן ובזקנו שיבה. הוא העלה במשקלו והילוכו אומנם אטי, אבל הוא צועד ברחוב, במנהטן, כשמסביב מוניות צהובות והמולה, בלי אזיקים ובלי גדרות תיל. ומצד שני, הוא אנוס על פי הדיבור או אי הדיבור. הוא מחויב לשתוק. לא לדבר, לא לכתוב. אפילו בגלישה באינטרנט הוא מוגבל. הוא לא יכול להשיב לטענות, הוא לא יכול להזים או לאשר מידע, הוא יכול לשמוע כל מה שאומרים עליו אבל נמנעה ממנו התגובה. זו שלילת זכות בסיסית לחופש. פולארד עדיין אסיר של המילים. הצצה באיש מפריכה באחת את כל התסריטים של חזרתו לישראל והצטרפותו לפוליטיקה. זה פשוט תלוש.
ומאידך, יש בזה גם חופש מסוים. הוא לא נדרש לתת תשובות. אסור לו. לכן החופש האמיתי הוא להיבלע לתוך החיים השוקקים בניו יורק, להיעלם בים האדם, הבניינים, הרחובות והסמטאות. זה כמעט בלתי אפשרי בעידן הטלפון הסלולרי והרשתות החברתיות, אבל זה יכול לקרות. זה בעצם מה שרוצים קרוביו. זה הדבר היחיד שיכול אולי לסייע לו במאבק המשפטי, משפטי זוטא, על תנאי השחרור המגבילים שלו.
יש כאן גם זהות אינטרסים עם השלטונות האמריקאיים, שרצו בעיקר למנוע ממנו להפוך לגיבור לאומי ישראלי, או לפחות לצמצם את האפשרות שזה יקרה. זה גם מה שעומד כרגע על הכף. לכן האנשים הקרובים לפולארד מבקשים מכולנו - פוליטיקאים ועיתונאים: "שחררו את יונתן", שחררו את החיבוק הישראלי־לאומי מהאיש שהפך לסמל של התאכזרות אמריקאית ואטימות של ארה"ב לסבלו של יהודי אחד, שבעיניהם היה ונותר בוגד מתועב. שחררו מיונתן את הלפיתה הפוליטית, בעיקר של הימין, כדי שאולי אפשר יהיה במסלול המשפטי, האישי, הרגיל, היחיד שנותר, לבטל חלק מהאיסורים והחרמות והמגבלות.
זו גם הציפייה מכלי התקשורת בישראל, שבאופן טבעי רואים בו סיפור אישי, לאומי, בעל עניין ציבורי אדיר. כדי לשחרר את פולארד באמת דרוש מה שלא היה לישראל מעולם - איפוק ובגרות וראייה למרחוק, הבנה של הצרכים הפוליטיים האמריקאיים. לנגד עיניהם רואים מקורבי פולארד את גלעד שליט. סמל מצולם ומתוקשר, שנשאר בכלא מסוים גם אחרי ששוחרר. מצד שני, גלעד שליט, הילד של כולנו, ששמו מוכר בכל בית בישראל, הצליח בשנים האחרונות להיטמע, להיעלם מהעין הציבורית, לחיות חיים משלו, שאני מקווה כי הם טובים ונורמליים, אבל אני לא באמת יודע. יש בזה ענין ציבורי מועט מאוד. הסקרנות תיאלץ להיכבש, השאלות להידחות. ככל שישראל תחבק ותדבר, תטיף ותקטר, תתערב ותבקר, כך יקשה על פולארד באמת לצאת מהכלא ולחזור לישראל. אז הוא יוכל לתת הסברים, לתת תשובה או לפחות את הגרסה שלו, לפרשה שכמעט ריסקה את יחסי ישראל עם ארה"ב.