על פניו, ההבטחה שקיבל אתמול נפתלי בנט מבנימין נתניהו שהממשלה לא תורחב "על חשבונו" מרחיקה את תרחישי צירוף המחנה הציוני לקואליציה שתורחשו בשבועות האחרונים כאן, שם ובכל מקום. מצד שני, זה בעיקר מס שפתיים, כי גם במגעים האינטנסיביים שהיו בין נתניהו להרצוג, סירב ראש הממשלה להרחיק את הבית היהודי מהקואליציה ולא נעתר להפצרותיו של הרצוג בנושא. המקסימום שביבי הגיע אליו זה לדחוק את בנט בשלבים, ולנסות לגרום לו לפרוש בכוחות עצמו. הדרך: ליטול מאיילת שקד את תיק המשפטים, לטובת יובל שטייניץ, שישחרר את תיק האנרגיה לטובת פה רעב כזה או אחר במחנה הציוני.



בבית היהודי, שבו שולטים הצמד בנט ושקד (המכונים גם "נפתלת"), אין פראיירים. לאחרונה קיבל מהם נתניהו מסרים ברורים: אם איילת שקד נעקרת מתיק המשפטים, אנחנו בחוץ. בבחינת, אל נא תעקור נטוע. נתניהו הבין את הרמז, אבל לא בטוח שהיה בו צורך אמיתי. מה שמרחיק את הרצוג וחבריו מהממשלה זה לא האיומים של בנט, אלא האיום הביטחוני.



בימים כתיקונם, יכול נתניהו להשתעשע בתרחישי הרחבת הקואליציה כאוות נפשו, לדמיין לעצמו איך הוא מגרש את הצמד־חמד השנוא הזה לכל הרוחות, גורף שבחים מבעלת הבית, וכו'. אבל הימים אינם כתיקונם, גל טרור גדול שוטף את הארץ, תדמיתו הביטחונית של נתניהו מתערערת, וברגעים כאלה הדבר האחרון שהוא צריך זה את הבית היהודי חוברים לאביגדור ליברמן מבחוץ והופכים את חייו של נתניהו לגיהינום.



יכול להיות שהמגעים שניהל נתניהו עם הרצוג לאורך החודשים האחרונים (והוא ניהל) היו בלוני ניסוי וספיני הפחדה בלבד. כך הוא החזיק קצר את הקואליציה, בבחינת "יש לי אלטרנטיבה". כך הוא ניסה להלחיץ את ליברמן, שימהר להשיג את הרצוג במרוץ לתיק החוץ. כך הוא שמר על כל הקלפים ליד החזה וג'ינגל את כל הכדורים באוויר, בו זמנית.



אבל תקופת החסד נגמרה, האינתיפאדה השלישית התחילה ובימים כאלה הוא צריך כמה שפחות אופוזיציה מימין, שתשתה לו את ה"בייס" המסורתי, שמנצח עבורו את הבחירות בכל פעם מחדש. עכשיו הוא מנסה לערער את עקשנותו האופוזיציונית של ליברמן באמצעות דיבורים על כך שתקציב המדינה הבא יהיה דו־שנתי (על פי גלובס), להמחשת המדבר הפוליטי הארוך והקר הממתין לאיווט עד להודעה חדשה.



כך או אחרת, בדיוק אחרי שהרצוג גמר לצרף את מאות הצירים החדשים לוועידה ומתכונן למהלך של הארכת הקדנציה, הכל לפי התוכנית המקורית, ובדיוק כשח"כ איתן ברושי יוצא בפומבי וקורא למפלגתו, המחנה הציוני, להצטרף לממשלה, בא נתניהו ושופך כוס של מים קרים על הסיפור כולו. זה נגמר? לא. אצלנו, שום דבר לא נגמר, עד שהוא נגמר, וגם אז, הוא תמיד יכול להתחיל מהתחלה.