בום וגמרנו. אולי השימוש במילה ״בום״ פחות מתאים בימים אלה, אבל המילה ללא ספק מעבירה את הציפייה הציבורית להמשך הפעולה מול הטרור, לא? להביס אותו, לתפוס את כולם, להחזיר אותם לחורים שמהם הם באים, לתת להם מכה קשה שתשבית את התשתיות שלהם לשנים ארוכות, נצחיות, ובאופן כללי תוציא להם את החשק לחיות. לפי אופן הפעולה שלהם, ממילא אין להם שמחת חיים גדולה מדי, אז אני לא לגמרי בטוחה לגבי החלק האחרון של המשפט הקודם. נעבוד על הפרטים הקטנים מאוחר יותר - קודם כל ננצח, נשיב לעצמנו את השקט לרחובות.
לנו ולצרפתים ולסורים ולעיראקים ולאוסטרלים אין הרי מקום באמת מוגן היום. מה לא נאמר כבר על הצביעות של המערב, שלא מפסיק להתעסק בליל הבלהות בפריז לפני שבוע אבל לא הזכיר אפילו במילה את הטבח המחריד באפריל, שבו נרצחו 147 סטודנטים בקניה על ידי אסלאמיסטים מוטרפים. הרוצחים - אותם רוצחים, הנרצחים קצת פחות אטרקטיביים עבורנו. נו, אנחנו הרי לא יכולים לחשוב על כולם כל הזמן.
אין לדעת איזו נקודה בעולם תהיה הבאה במפה האדומה, במובן הזה הטרור ניצח. סליחה על היעדר הגבורה שאני מציגה פה בצורה חסרת בושה, אבל זו הרי ההגדרה של טרור - המבט התמידי מעבר לכתף. כמה עוצמתית תהיה הפגיעה? ואיך לכל הרוחות אפשר להתכונן אליה לפני שתגיע? איך אפשר לנצח?
אני יודעת מה תגידו. אנחנו בתשקורת הרי בעיקר מתעסקים עם הכישלונות, עם הפיגועים שיצאו לפועל, כשבמציאות יש הצלחות רבות שהצילו את חייהם של אינספור אנשים בלי שידעו כלל על הסכנה האורבת. ואתם צודקים. אבל הימים ימי סכינים או רימונים בתיאטרון אם אתם בפריז או נשקים אוטומטיים אם אתם בקניה או עריפת ראשים במדים כתומים במקומות אחרים - כל אחד והז׳אנר שלו. אומנם אני מרגישה בטוחה, אני ממשיכה לצאת ולבלות עם הילדים שלי בגני השעשועים, אבל אני חושדת בכולם. אז תקראו לי פחדנית, אבל הטרור הצליח במשימתו, לפחות איתי, לפחות באופן חלקי, אך משמעותי. בטוחה שפייר ופיליפ ושאר חבריהם הצרפתים שיצאו לבית הקפה לא העלו על דעתם שמישהו יחבל להם בתוכניות ליל שבת באופן קטלני שכזה, אבל הנה זה קרה.
ומיד הנשיא הולנד הכריז מלחמה - יש כאלה שקראו לה ״מלחמת העולם השלישית״ - והבטיח נקמה וכל דבר אחר שמצופה ממנהיג שלא מכיר את התרחישים האלה ואת הפחד הזה, וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה: ״טפטופים״. האם גם אירופה תתחיל להתרגל לאיומים משמעותיים על החיים ותקרא להם בשמות מכילים ובלתי הגיוניים כמו ״טפטופים״ של רקטות או ״גל״ של טרור, משהו פסטורלי כזה שמסמל רק עניין חולף אבל בפועל מייצג מציאות חדשה וכדאי להתחיל להתרגל אליה?
אי אפשר לארגן ״בום וגמרנו״? דחיית סיפוקים מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, אבל הפעם המצב קשה במיוחד. אין לי עניין להתרגל למציאות שבה כל אחד בבחינת מחבל פוטנציאלי. פעם, בחיים אחרים, כשמישהו רדף אחרי כשחזרתי הביתה מפעולה בצופים ראיתי במשך תקופה ארוכה בכל גבר ברחוב אנס פוטנציאלי. עצוב, אבל זה היה המצב. על מי אני עובדת - זה עדיין המצב. אני לא בטוחה שהרחבת רשימת הפשעים שיכולים לקרות לי ולמשפחתי ברחוב תעשה לי טוב בריאותית. אני רוצה מישהו שיבטיח לי ״בום וגמרנו״. אתם יודעים מה? אפילו הבטחה ש״יהיה בסדר״. העובדה שיותר ממחצית מכם מחייכים עכשיו בבוז עצובה לי. אני יודעת שאף אחד לא יבטיח, ומי שיבטיח דבר כזה לא יקיים. מחשבה קצת כבדה לשבת.
מסכנים המהגרים הסורים. כל השמחים לאיד יודעים לספר כמה אירופה הייתה צריכה לראות את זה מגיע ושהיא הציעה את מיטתה ושאר קלישאות דוחות, אבל יש גם טרגדיה אנושית אמיתית וגדולה של עשרות אם לא של מאות אלפי אנשים שבסך הכל רצו להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלהם. עתיד כזה שלא כולל גופות ברחובות ומאבק בין מוות בידי דאע"ש למוות בידי אסד. הם עברו תלאות וחצו ימים, ואם שרדו כדי לספר הם הפכו עכשיו לחשודים המיידיים בגלל חבורה של אנשים מופרעים במובן הכי פשוט של המילה. הם לא יזכו לשקט בימי חייהם, לא באמת. צריך לדעת איפה להיוולד.
אנחנו לא חושבים על זה כי הם האויב. הם וכל החברים המוסלמים שלהם, נכון? הם כולם מחבלים. אין ביניהם כאלה שמקללים כשהם מחפשים חניה בסוף יום עבודה, מתים לשבת כבר עם הילדים שלהם בסלון. אין ביניהם כאלה שמוטרדים מהחרם שעושים על הילד שלהם בכיתה או מהבוס שלהם שנראה כאילו הוא הולך לפטר אותם בקרוב. הם כולם מחבלים וכולם צריכים ללכת לעזאזל.
אי אפשר לחלק את העולם לטובים ורעים ולדאוג שכל הטובים יחיו חיים מאושרים וטובים ושהרעים ישלמו על החטאים שלהם וייעלמו בתהומות הנשייה. אי אפשר להחליט שעכשיו הגבול נחצה ושבעקבות המוטיבציה שלנו לסיים את השטות הזו של הטרור באמת נצליח במשימה. פשוט נעביר עוד שבת עם המשפחה ונקווה שהשבוע יעבור, עבור כולם בעולם (חוץ מהרעים), בשקט ובשלווה. בום.