תנו לכורדים לנצח: אם לא נעזור להם, דאעש יגיעו אלינו

כמובן שזה היה מצחיק, כי בתור מי שהוא למעשה תושב ישראל היה לי יותר ברור “עם מי יש לי עסק", אבל עדיין העובדה היא ש–32 שנות חיים בארץ זבת חלב וטרור לא הכינו אותי לטירוף האבטחה בצפון עיראק. זה די מטורף מה שקורה שם. כל קילומטר לפחות אתה פוגש מחסום עם עשרות חיילי פשמרגה (הכוח הצבאי הלוחם של הכורדים) חמושים שבוחנים אותך בחשדנות. אחרי המחסום הראשון שעברנו שאלתי את המקומיים שהיו איתי באוטו מה בדיוק החיילים בודקים במחסום. “הם רוצים לוודא שאין ערבים ברכב", השיבו לי. 
 

אבל אז, כשבמחסום הבא כן התגודדו סביבי החיילים וביקשו ממני להציג תעודה מזהה, תהיתי מה פשר העניין. ואז הסבירו לי שנכון שאני לא נראה ערבי, אבל עדיין אני נראה כמו אחד ממתנדבי דאע"ש שמגיעים ממיטב ארצות אירופה להילחם את מלחמת הג'יהאד, וזה פשר החשדות. “אם לא היית איתנו, היו ישר עוצרים אותך", הם הוסיפו, “אין מקום לחוכמות במציאות שאנחנו חיים בה. דאע"ש זה מפלצת מתוחכמת".
 

באותו הרגע הבנתי שדאע"ש הצליח להיות אחד מסיפורי ההצלחה המסחררים ביותר בתולדות הרוע האנושי. מדובר בארגון משוכלל שהצליח לזרוע בלבול ברחבי המזרח התיכון ולגרום לכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על טרור להיות לא רלוונטי. מדובר בארגון פרוגרסיבי שמעדכן ומשדרג את טקטיקת הבלבול שלו כל הזמן. הנה הארגון הזה, שמיטב המומחים הסבירו לנו על השוני המהותי בינו לבין אל־קאעידה (דאע"ש לעומת אל־קאעידה, אמרו המומחים, מאמינים בלחימה קונבנציונלית ולא בפיגועי טרור נקודתיים), הפתיע את כולנו כשהרים את פריז באוויר בשרשרת פיגועים שהתרחשו באותו הזמן במקומות שונים - שזה סימן ההיכר הרשמי של אל־קאעידה.

עכשיו, חשוב להבין, את הפיגוע הזה הם הוציאו לפועל בזמן שגבולות "המדינה האסלאמית" בוערים והם מנהלים לחימה קונבנציונלית שוטפת בכמה חזיתות נגד מגוון כוחות (הפשמרגה, ה–PKK, ה–YPG, צבא עיראק, צבא אסד, צבא לוחמי סוריה החופשית ומתקפות אוויריות של כוחות הקואליציה), ואחרי שאובמה הצהיר שהנה אפשר לראות איך הארגון נחלש. שום דבר ממה שאמרו "המומחים" על הארגון הזה לא התגלה כמדויק. כנראה משום שהארגון הזה יצירתי הרבה יותר מהמומחים שיושבים באולפנים הממוזגים ומבלבלים את המוח, בעוד הזחיחות והחשיבות העצמית שלהם נוזלות מבעד לשכבות המייק–אפ. 

לא מנצחים עם נשק קל. ליאור דיין עם לוחמי הפשמרגה. צילום: נטע בר
 

דאע"ש הוא אחד הארגונים המסתוריים והסודיים ביותר שקיימים, מעט מאוד ידוע על הדרך שבה הוא מתנהל (הן במישור הצבאי והן במישור האזרחי), אבל אלה באים לאולפני הטלוויזיה וניגשים לכתוב מאמרי דעה כאילו הצליחו להיכנס לראש של אבו בכר אל־בגדדי. אחת הסיבות לכך שאני דואג בנסיעות למקומות כמו עיראק היא כי אני לא סומך על המומחים באולפנים. תמיד כשאני מגיע למקומות האלה אני מגלה שהמציאות מורכבת ומגוונת הרבה יותר ממה שהמומחים האלה טוענים. 
 

לעומת מומחי האולפנים - שעליהם כבר די ברור שאין לסמוך - ישנו אדם אחד שכן כדאי להקשיב לו. הוא האדם המערבי היחיד שביקר בח'ליפות האסלאמית (וחזר בחיים). במשך עשרה ימים הוא שהה במוסול וחזר עם רשמים אמיתיים מהשטח ועם הערכות המבוססות על מה שראו עיניו. קוראים לו יורגן טודנהופר והוא חבר פרלמנט גרמני לשעבר, עיתונאי וסופר. 
 

את הביקור הוא עשה כבר לפני כמעט שנה, ומיד כשחזר התראיין למסה עצומה של כלי תקשורת (משום מה, בארץ עבר הביקור שלו בשקט תקשורתי מוחלט). לכולם הוא אמר בצורה הכי ישירה שאפשר שדאע"ש הרבה יותר חזקים ממה שהפוליטיקאים במערב חושבים ושיש הרבה מקום לדאגה. ב–CNN הוא אפילו הרחיב ואמר ש"ביקרתי בעבר אצל כל מיני קבוצות טרור ותנועות מורדים, מהטאליבן ועד אל־קאעידה. בהשוואה לדאע"ש, אל־קאעידה הוא כלום. הכוח של דאע"ש הוא כמו צונמי".
 

כשנשאל איך לדעתו אפשר להכניע את "המדינה האסלאמית", הוא אמר שרק באמצעות מוסלמים סונים מתונים שיתמרדו נגד דאע"ש אפשר יהיה לנצח. אבל זה יקרה רק אם הסונים בעיראק ירגישו שהם באמת יכולים להשתלב במדינה כי כרגע הם מופלים לגמרי ובשל כך יוצא שהאוכלוסייה הסונית בעיראק, כמו זו של מוסול למשל, מעדיפה להיות תחת שלטון דאע"ש מאשר להיות תחת שלטון הממשל השיעי העיראקי, השולט במדינה מאז נפילת סדאם.

אני יודע שלא כולם מכירים את הנעשה בעיראק בדקדקנות ולא כולם מבינים את מהות החתכים הדמוגרפיים שם, אבל אני חושב שאפשר לסכם את הנעשה בעיראק - ודרך זה את עליית דאע"ש - בצורה פשוטה יחסית.
 

ב–2003, באחת ההחלטות המטומטמות ביותר שהתקבלו על ידי נשיא אמריקאי אי פעם, החליט ג'ורג' בוש לפלוש לעיראק ולהפיל את שלטון סדאם ומפלגת הבעת'. נוצר ואקום שלטוני שאותו החליטו האמריקאים למלא ב"דמוקרטיה מערבית" ולהמליך ממשלה שיעית שתשלוט במדינה. הדבר יצר תסכול אדיר ותחושת השפלה בקרב האוכלוסייה הסונית ובקרב אנשי הצבא והממשל של סדאם שנפלטו לרחוב בלי תעסוקה. מתוך התסכול הזה נוצר מערך התקוממות סוני נגד צבא ארצות הברית ונגד השלטון השיעי, שנקרא בכל מיני שמות עד ששמו התקבע בסוף ל"מדינה האסלאמית בעיראק" (ומאוחר יותר הוסיפו גם את “שאם" לשם הארגון וזה הפך ל"מדינה האסלאמית בעיראק ובשאם"). 
 

קציני הצבא של סדאם ובכירי מפלגת הבעת' שנפלטו לרחוב מצאו תעסוקה בשורות מערך ההתקוממות של "המדינה האסלאמית". את כל הידע שלהם מעשרות שנים של שירות הם הביאו לשם. זה פחות או יותר, בקווים כלליים מאוד, הסיפור. אבל לדעת את הפרטים האלה זה דבר אחד. להגיע לעיראק, לשבת עם תושבים כורדים מקומיים שאומרים לך שהיו מעדיפים לראות את סדאם בשלטון, כי אם סדאם היה בשלטון לא היה בלגן כזה עכשיו במזרח התיכון, זה כבר דבר אחר לגמרי. זה כבר נותן זווית ראייה מצמררת יותר, מכיוון שונה, על האימה ועל הכאוס שדאע"ש משליט. 
 

רק שיובן, הכורדים הם אוכלוסייה שממש סבלה בזמן שלטון סדאם שהתעלל וטבח בהם, ועדיין חלק מהם היו מעדיפים לראות אותו עד היום בשלטון. הם מבינים שהחלופה - סדאם בחוץ, דאע"ש בפנים - גרועה יותר. אין דרך אחרת להסתכל על זה - את המפלצת שנקראת דאע"ש ארצות הברית גידלה וטיפחה. בדיוק כמו עם המפלצת אוסמה בן־לאדן, שגם הוא גידול פרא שצמח בחסות הדישון האמריקאי. על ההרפתקאות של אמריקה במזרח התיכון האנושות משלמת במיליוני קברים.
 

אבל גם בלי קשר לזה שארצות הברית היא בעצם המנוע שהתחיל את הדהירה המטורפת של דאע"ש, עד היום לא סובלים שם את האמריקאים. יש תיעוב אדיר כלפי אמריקה בקרב כולם - כורדים, יזידים, ערבים. למה? כי ארצות הברית נתפסת, ובצדק רב, כנצלנית וכדו–פרצופית. כולם שם זוכרים איך אמרו האמריקאים שהגיעו לשחרר את העם העיראקי מציפורני סדאם והנשק האטומי (שלא היה), אבל הם לא מטומטמים והבינו שמה שבאמת חשוב לאמריקאים זה הנפט ולא החירות של האזרח העיראקי הממוצע. העובדה היא שהאמריקאים השאירו את עיראק במצב של כאוס אחד שלם כשעזבו ב–2011. העובדה היא שהם השאירו את עיראק במצב מבולגן וגרוע הרבה יותר מכפי שהיא הייתה ב–2003 כשכבשו אותה. “בכל מקום שבו יש נפט", אמר לי בחור מקומי בעיראק, “יש אמריקאים".
 

באחד מרגעי השיא של הביקור (השני) שלי בעיראק, הגעתי לחזית המלחמה מול דאע"ש. עמדתי מאחורי ביצורי החול של הכורדים והבטתי ביישוב בשליטת דאע"ש שניצב במרחק של כמה מאות מ' ממני (החזית שבה ביקרתי נקראת חזית מחמור והיא נמצאת דרומית–מערבית לאירביל). לידי עמדו הגנרל סירוואן ברזאני, מפקד חזית מחמור ואחיין של הנשיא מסעוד ברזאני, וקצין התקשורת שלו. שאלתי אותם על התקפות מטוסי הקואליציה, אם הן עוזרות. 

ליאור דיין במוצב כורדי במחמור. צילום: נטע בר 

“כן, הן עוזרות", הם אמרו לי, אבל דרך שאלה אחרת הבנתי את מגבלות העזרה הזו. שאלתי אותם כמה פעמים ביום יורים אנשי דאע"ש לעמדה שבה אנחנו עומדים כעת. הם אמרו ש"כיום זה ממש מעט, שלוש או ארבע פעמים ביום". שאלתי אותם מה זה “כיום", והם הסבירו לי ש"כיום" זה מאז התחלת הפצצות מטוסי הקואליציה. “לפני ההפצצות הם היו יורים כל הזמן וגם מנסים לכבוש את העמדה בהסתערות לפחות פעמיים בשבוע, אבל מאז שהחלו גיחות ההפצצה כל זה נרגע". או אז הבנתי את העניין - ההפצצות הן מהלך הגנתי מוצלח, אך לא התקפי. ההפצצות עוזרות לשרוד אבל לא לנצח. וזה עיקר הבעיה שלהן.
 

את זה ראיתי מהצד הכורדי. טודנהופר שהיה היחיד שראה את זה מהצד השני הסביר את האימפוטנציה של הפצצות מטוסי הקואליציה בצורה שונה ודי חד–משמעית. “במוסול יש 5,000 חיילי דאע"ש", הסביר, “הם לא גרים באותם מקומות והם אף פעם לא נעים בשיירות. אפילו כשאני נסעתי איתם הם דאגו לא לנסוע בשיירה. הבעיה היא שאותם 5,000 חיילים שלא גרים ולא נעים יחד חיים בתוך אוכלוסייה של שלושה מיליון אזרחים, אז איך תצליח להשמיד אותם? בשביל להשמיד אותם אתה תצטרך להפציץ את כל העיר ולהרוג מאות אלפי אנשים. אז אם השאלה היא אם ניתן לנצח את דאע"ש באמצעות הפצצות מהאוויר - התשובה היא שממש לא".
 

אז נשאלת השאלה מה עושים? האמת היא שאני לא יכול לענות על השאלה במלואה, כי לא ביקרתי ב"מדינה האסלאמית" ולא הייתי בחזיתות של סוריה ושל פאתי בגדד, ולצערי אני לא מקבל תדרוכי מודיעין עם ראש הממשלה מדי בוקר. אני רק יכול לענות על זה מנקודת הראות של מי שביקר אצל הכורדים ובילה איתם זמן ממושך. בנוסף לזה, אני מביא בחשבון את העובדות שעליהן אין ויכוח, שמצביעות על כך שהיחידים שנלחמים בהצלחה מסוימת ב"מדינה האסלאמית" אלה הכורדים.
 

הפתרון לדעתי הוא לתמוך תמיכה מלאה - על כל המשתמע מכך - בכורדים. מדוע הכורדים? כי הם האוכלוסייה הכי פחות דתית בשכונה, והם לוחמים לא פחות להוטים בשדה הקרב מלוחמי דאע"ש (ולכן מצליחים להילחם בכבוד ולהגיע להישגים. הם ההפך הגמור של הלוחמים המנומנמים של צבא עיראק השיעי).
 

לכאורה האמריקאים וכוחות הקואליציה תומכים בכורדים, אבל מדובר בתמיכה מוגבלת מאוד. אנשים לא מודעים לכך, אבל עד כה נמנעו ארצות הברית ושאר בעלות־בריתה מלצייד את הכורדים בנשק אמיתי. בזמן שאת הצבא העיראקי הכושל האמריקאים מקשטים בכלי נשק (טנקים, מטוסי קרב, רובים, הכל) כאילו היו עץ אשוח בכריסמס, לכורדים הם מסרבים להעביר ציוד לחימה מעבר למה שמכונה “נשק קל". ממה שאני מבין, הדבר קורה בהשפעת טורקיה, שהסיוט הגדול ביותר שלה הוא לראות את הכורדים מתחמשים ומתחזקים.
 

במהלך השיחה שלי עם הגנרל ברזאני שאלתי אותו ישירות אם הוא היה מוכן לקבל נשק מישראל, והוא השיב שכן. בשיחה עם גורם בכיר אחר בממשל הכורדי, מושל דוהוק פרהאד אמין אטרושי, הוא אמר לי שהם, בניגוד לממשל העיראקי בבגדד, רואים בישראל ישות לגיטימית במזרח התיכון ולא פוסלים קשר דיפלומטי ברגע שכורדיסטן תהפוך למדינה עצמאית (מה שבקצב שבו הדברים מתנהלים יכול לקרות ממש בקרוב).
 

אף על פי שלא פשוט לנבא את מהלכי ארצות הברית - מכיוון שמדיניות החוץ שלה מושפעת מאינסוף אינטרסים וגורמי השפעה שמשתנים כל הזמן ולכן היא קשה מאוד להבנה - אני לא חושב שהאמריקאים, לפחות לא בקרוב, יסכימו להקריב את היחסים עם טורקיה תמורת העברת ציוד לחימה לכורדים. אבל אני חושב שמדינות אירופיות יכולות לעשות זאת. אפילו אנחנו, כמעצמה מזרח תיכונית (בכל זאת, צה"ל הוא הצבא החזק במזרח התיכון), יכולים להתגייס למען הכורדים ולעזור להם במאבק נגד המפלצת השחורה, שבסופו של דבר, אם לא תיגדע, תגיע גם אלינו. זוכרים שבשנות ה־70 התגייסה מדינת ישראל למען הכורדים באיראן ובעיראק ועזרה להם באימון ובנשק (ובזכות זה הגיעו הכורדים להצלחות צבאיות גדולות)? זוכרים את זה? ובכן, נראה לי שהגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.
 

הערת סיום לקורא: עוד דבר אווילי במיוחד שקרה מאז שרשרת הפיגועים בפריז הוא שאותם “מומחים" מסבירים שמדובר בהכרזת מלחמה נגד המערב. זה בולשיט. זו מלחמה שהוכרזה מזמן, מלחמה נגד כולם, נגד כל העולם, נגד כל מי שהוא לא מוסלמי סוני בפרמטרים של דאע"ש (נניח הכורדים, על אף שהם מוסלמים סונים, נחשבים לכופרים בעיני דאע"ש כי הם לא אדוקים מספיק). 

 

מי שאומר לכם שזו מלחמה נגד המערב מחליט להתעלם מעשרות וממאות הפיגועים שדאע"ש ביצע באוכלוסיות שהן לא מערביות (להזכירכם, ממש לפני הפיגוע בפריז דאע"ש הרימו באוויר את רובע א־דאחיה בביירות בפיגוע מטורף ושלחו מטוס נוסעים רוסי להתרסק לחתיכות על אדמת סיני). מי שאומר לכם את זה החליט שדם מערבי לבן שווה יותר מדם של אלפי הירדנים, הסורים, הכורדים, העיראקים, הטורקים שהארגון הזה חיסל בעשרות פיגועים רצחניים (וזה בלי שנדבר על השלוחות של דאע"ש, ארגונים שנשבעו אמונים לדאע"ש, שקוצרים אנשים ביבשת אפריקה). אני חושב שיש בשרשרת הפיגועים בפריז כדי להבליט את צביעותם של אלה שמפלים בין דם צרפתי מערבי לדם ערבי מזרחי.