בלי פתרונות: עוד יום בדרך למדינה הדו-לאומית

החייל זיו מזרחי שנהרג אתמול הוא הקורבן ה-23 (כולל האזרח האריתראי), מאז החל המרד הפלסטיני לפני כחודשיים. לפי נתוני מד"א, כ-200 ישראליים נפגעו. לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני 90 פלסטינים נהרגו וכ-500 נפצעו.
 

הפיגועים אתמול אירעו בעת שראש הממשלה בנימין נתניהו סייר בגוש עציון, שבו נרצחה שלשום הדר בוכריס. צומת הגוש הפך לאחד המגנטים לטרור הפלסטיני. אך בפועל, ניתוח אירועי הטרור מלמד שאין לו גבולות או העדפות. הוא מתרחש בגדה המערבית ובירושלים. הוא הכה בתל אביב, בקריית גת, בבאר שבע ובמעבר הגבול בגלבוע. בקיצור, כל הארץ חזית.
 

לטרוריסטים אין מאפיינים או דיוקן קולקטיבי שיכולים להצביע על מגמה. המפגעים הם לרוב צעירות או צעירות, בכמה מקרים אפילו ילדים בני 12. אך היו גם מפגעים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם ובעלי משפחות (כמו המפגע בבית פנורמה בתל אביב). 
 

רובם הם שוהים בלתי חוקיים, אך היה גם מקרה אחד (שוב המקרה בבית פנורמה) שבו למחבל היה רישיון עבודה. לרובם אין רקע ביטחוני או שיוך ארגוני – למעט כמה מקרים בהם היו המפגעים פעילים או מזוהים עם חמאס או הג'יהאד האסלאמי. חלקם הם בני משפחות שבניהם או קרוביהם נהרגו, נפצעו או נכלאו בידי ישראל. 
 

ניתוח של האירועים מצביע בכל זאת על מאפיין אחד בולט: מדובר בטרור של מפגעים בודדים, שאינם חלק מתא טרור, ושאין מאחוריהם מפקדה. הם פועלים על פי דחף רגעי, או לאחר מחשבה, על דעת עצמם. 
 

בנסיבות אלו, השב"כ, שלרוב מצליח, במוקדם או במאוחר, לחדור ולחשוף תאי טרור ולעצור את המפגעים, אובד עצות. השב"כ יכול לגייס  סוכנים בארגונים הפלסטיניים ולדעת על יכולתם וכוונותיהם, אך הוא אינו יכול לחדור לראשו של מי שמחליט או מחליטה בין רגע לצאת לפעולת טרור.
 

גם לצה"ל אין פתרונות כיצד לבלום את גל הטרור. כלומר, יש לצה"ל תוכניות בשפע. הוא יכול להטיל עוצר וסגר, לאסור על פלסטינים לעבוד בישראל, ולמרר את החיים לתושבים. אך אלה הם אמצעים שמפקדי הצבא, ובמיוחד מינהלת התיאום עם הפלסטינים (המינהל האזרחי), יודעים כי יהיו בומרנג ויגרמו לנזק יותר מאשר לתועלת.
 

לכן, הכול מנסים לשמור על שגרת הטרור. הרשות הפלסטינית, שאינה מצטערת על מה שמתרחש, אינה מעודדת אך גם אינה בולמת. מנגנוני הביטחון שלה ממשיכים לתאם עם השב"כ וצה"ל, אך בחוסר רצון בולט, כמי שכפאם שד. 
 

ממשלת ישראל ממשיכה לאפשר ליותר ממאה אלף פלסטינים לעבוד בישראל, וממשיכה לעודד יוזמות כלכליות (דור שלישי לחברות סלולר הפלסטיניות), אך זו שגרה של חולות נודדים. הכול יכול להשתנות תוך דקות. פיגוע אחד עם נפגעים רבים או תגובה ישראלית שיוצאת מכלל שליטה. הכול בעירבון מוגבל.

נתניהו יצא אתמול לסיור בצומת גועציון כדי להפגין, כהרגלו, כי הוא ראש ממשלה פעיל הדואג לאזרחיו. אך האמת היא, שלא לנתניהו, לא לשר הביטחון ולא לממשלת ישראל, יש פתרון למצב. הם משולים למי שרוכבים על גבו של נמר מנומנם, שעדיין אינו דוהר במלוא המהירות. 
 

היום יגיע לישראל שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. סיכוייו להתניע מהלך מדיני קלושים יותר מהאפשרות שממשל אובמה יחליט לשלוח כוחות להילחם על הקרקע בדאע"ש. 
 

נתניהו רוצה במו"מ, אך אינו מוכן לשלם מחיר עבור הסכם אמיתי. אבו מאזן אינו רוצה במו"מ, שמבחינתו הוא רק ניסיון ישראלי לגרור רגלים ולהרוויח זמן. במציאות פטליסטית כזו, אין לשני העמים ולו שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, או אפילו להבטחה שלא יהיה גרוע יותר.