אני כבר לא קוראת "הארץ" יותר משנה. לקחתי חלק בגל הביטולים סביב צוק איתן. אני לא נגד העיתון, להפך - קיוויתי שבעקבות סטירת הלחי מהציבור משהו ישתנה אצלו בגישה. מדי פעם אני מציצה באינטרנט מתוך סקרנות, אבל נראה שכותביו הבולטים ממשיכים ביניהם את המרוץ "מי מורעל ומשוגע יותר", ומקריבים הכל על מזבח הפרובוקציה כאילו שום דבר לא קרה.



גדעון לוי כתב לא מזמן מניפסט על הילרי קלינטון שהיא "אויבת ישראל", לא פחות, ושבעבור חופן הדולרים של חיים סבן היא מתרפסת ומהווה עלינו קללה. מה שהופך אותה למושחתת בעיניו, אגב, הוא שכתבה על ישראל מאמר חיובי. באמת נורא. אתמול אחד ממתחריו, רוגל אלפר, כתב ליהודי צרפת שאין להם סיבה לברוח לישראל, כי הפאשיזם היהודי זהה לפאשיזם האסלמי. אלה שתי דוגמאות מני רבות, למרבה הצער.
 
ההשוואות המופרכות נחשבות שם סייג לחוכמה, רק שהן מתורגמות ומשווקות במרץ לקוראי אנגלית בעולם. את השלום הן עדיין לא הביאו, ובינתיים הן רק מהוות דלק יומיומי לתנועות החרם האנטי־ישראליות ולאנטישמיות החדשה.
 

עזבו את הססמאות על חופש הביטוי, אפילו את רגש האחריות שננטש לטובת התאווה לרייטינג ולטוקבקים; מה שהכי כואב הוא הסאבטקסט העקבי שעיתון השמאל שולח למחנה השמאל כבר תקופה ארוכה. מה קרה לכם, תגידו? שכחתם שהשמאל אמור להוות גשר, לחבר בין קבוצות, למצוא את המשותף, לחנך לסובלנות, לשאוף להתפשר.

אבל מתישהו השמאל, על פי "הארץ", התעוות והתחיל לבנות רק חומות. הוא מתחלחל מגדר ההפרדה, אבל בונה בלי סוף גדרות משלו, וכל יום מגרש בבושת פנים עוד אנשים מהמחנה, כי הפרו את אחד הכללים הנוקשים וכבר אינם מתאימים לתואר "שמאלני" כשר.
 
אי אפשר "להיכנס" בבנימין נתניהו על התבטאויות לא ראויות שלו כלפי ברק אובמה וג'ון קרי, ובמקביל להכפיש את הילרי קלינטון; אי אפשר להטיף לשלום ובמקביל להצדיק טרור; אי אפשר להתייפייף על קבלת האחר, אבל לתייג אוטומטית כל חובש כיפה כטיפוס בעייתי, ואי אפשר לכונן "ועידת שלום" שבה דוברים מהימין זכו בשנה שעברה לדחיפות, והשיפור הוא שהשנה הם זכו בה רק לנאצות ושריקות בוז שלא אפשרו להם לדבר. נכון שיש עדיין ניחוח אינטלקטואלי, אבל אין כבר שום הלימה בין המעשים להצהרות המזויפות.
 
אז איפה הגשרים? נראה שהם הוזנחו לגמרי לטובת החומות. 
 
אגב, חברה שלחה לי קטע אירוני משהו, שפורסם לאחרונה במוסף "גלריה" בכתבה על זוגיות: "נטייה לביקורת עשויה להיגרם דווקא מתחושה פנימית שאינני טוב מספיק", נכתב שם. "מי שמאוד ביקורתי נוטה לדיכאון, כי הוא כל הזמן מודע רק לפגמים של עצמו ושל הסובבים אותו. אלה אנשים שיש להם בן זוג מקסים, והם הורגים אותו כי שום דבר לא טוב להם. גם מה שטוב נתפס אצלם כלא טוב, כי ככה זה גם בעולם הפנימי שלהם". 
 
מעניין אם חברי מערכת "הארץ" מדי פעם מפנימים את המסרים שלהם עצמם. אם יפנימו, אולי יחזרו לדבר ללבם של הקוראים ולהשפיע לחיוב. קל ליצור שנאה וייאוש, וגם אם נדמה שיש בזה תהילה רגעית, עדיף לחזור לבנות גשרים. עד אז, אני מניחה שהם רק ימשיכו להרחיק מעליהם עוד ועוד קוראים רציניים.