"השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט... והנה הארץ כמנהגה, והשמש כתמול שלשום". קשה שלא להיזכר במילים המצמררות של חיים נחמן ביאליק אחרי שתיעד את הפרעות בקישינב – עיר ההרגה, אל מול הסכינים הפלסטיניות הממשיכות לשחוט ולדקור בכל יום. הקורבנות נופלים בסך בתוכנו וקשה שלא לחוש עד כמה העולם כמנהגו נוהג, ואפילו מי שאחראים על הביטחון שלנו לא מצליחים לחרוג מהקיבעון ששולט בהם.
רבות מהשורות של ביאליק לא נכונות היום בארץ. הציבור היהודי בישראל חישל "מבצר ברזל" של עוז ועוצמה פנימיים. אבל למרות הקוממיות, הצבא והרוח הציבורית האיתנה, עולות השורות של "בעיר ההרגה" מעצמן. והן עולות בגלל אי הנוחות הגדולה שמשתררת לנוכח התגובה של ראשי הצבא והממשלה. אומנם צודק שר הביטחון - איפוק ואורך רוח הם אחד המפתחות לניצחון שלנו. אבל האיפוק ונשיכת השפתיים צריכים להיות נחלת הציבור הרחב, בעוד מהצבא והממשלה מצופה הרבה יותר. מהם מצפים שיפעילו דמיון, העזה, יצירתיות ותוקפנות. שיתמודדו עם המתקפה החדשה של האויב בתבונה ובשבירת כלים ויכו אותה מכה אחת אפיים. "חומה נחושה של חמת מוות", כפי שכתב ביאליק.
אבל מה שאנחנו מקבלים בינתיים נראה יותר כמו קיבעון מחשבתי־ דפנסיבי, חוסר תושייה והיעדר תעוזה בחלונות הגבוהים. נכון שלא רצוי להכניס את כלל האוכלוסייה הערבית למעגל הטרור וכדאי לפגוע בפוגעים ובמסיתים בלבד. אבל אנחנו לא באמת מעזים לפגוע ברוב שוטפי המוח הרצחנים. המערכה הזאת, מעצם מהותה, היא שעתם הגדולה של המסיתים, מי שמצליחים להניע כמות אדירה של רוצחים, שיוצאים לשחוט יהודים. לכן ברור ששדה המערכה הראשון והמהותי מצוי בקרב נגד כלי ההסתה, נגד מי שנוטעים את רעיונות הטבח במוחות הרוצחים הצעירים.
והנה, הממשלה פועלת, אם כי באיחור, נגד התנועה האסלאמית ונגד גורמי חמאס מסוימים ביהודה ושומרון. כך, למשל, היא פשטה על תחנת שידור חמאסית בחברון. אבל היא לא מעזה לפעול נגד המסיתים במסגדים ובמיוחד נגד הקשת הרחבה של כלי ההסתה הקשורים לרשות הפלסטינית. מתוך העיתונים, תחנות הרדיו והטלוויזיה, אתרי האינטרנט והפייסבוק של מקבלי המשכורות של הרשות, מתקיים פס ייצור ענף של רוצחים. הם פועלים מירושלים, מרמאללה ומהמרחב הנמצא בשליטה מוחלטת של צה"ל והשב"כ. אבל הממשלה והקצינים הבכירים לא מעזים לפעול נגד מכונת ההסתה הזו. הם משותקים - חוששים מהאמריקאים, מעיתון "הארץ" ומהפחדים שלהם עצמם.
ומעבר לטיפול האומלל בהסתה, קיימים ממדים רבים נוספים של תוקפנות יצירתית שהיא המכריעה מערכות. זו כמעט לא קיימת כיום אצלנו, בדרגים הבכירים. את הרשע הטהור הניצב מולנו מכריעים בכוח, לא באיפוק והכלה. גם לגרמניה הנאצית לא דיברו בפרחים. לכן אנחנו צריכים להמחיש לכל טבח פוטנציאלי, לכל מי שתומך בו, מבין אותו או משבח אותו אחרי מותו, שהמחיר לכל אלו יהיה כבד מנשוא.
צריכים לדעת ההורים של כל נערה מוסתת שהחיים שלהם עצמם ייהרסו לבלי תקומה, ולכן כדאי להם לשטוף את שאריות שטיפת המוח מהראש הרצחני של בתם. צריך לדעת כל מחלק סוכריות או מצהיל צהלולים אל מול מעשי הטבח, שהוא עלול לשלם מחיר כבד ללא שיעור ולא יצא נקי. רק כך נוכל למנוע את המשך עיר ההרגה.