אינך צריך להיות כירופרקט כדי לדעת שדונלד טראמפ סובל מכאבים עזים בצווארו. החלטתו לא להניח לסופלה השיער הזהוב על ראשו ליפול או חלילה להחליק הצדה ולקרוס אל תוך עצמו כצמיג מנוקב, מכריחה אותו להחזיק את ראשו בזווית מסוימת מאוד ונייחת בכל עת, בעיקר בעימותים טלוויזיוניים שבהם יש לשפת הגוף משקל חשוב בהבהרת ובהצגת עמדתו.
ודאי לא נעלמה מעיניכם העובדה שראשו של טראמפ סב על צירו כצריח של טנק, ושיש לו שני מצבים בלבד: מביט נכוחה אל מראייניו או נד קלות לפי הצורך. לעתים הוא מביט הצדה אל מי מעמיתיו - הגמדים המנטליים המקיפים אותו בניסיון נפשע להטיל את גופם ואת אישיותם הפתטיים כמטעני צד אנושיים לבלום את דרכו אל תהילת עולם - המקסימום שהוא מוכן לעשות כדי להכיר בקיומם והמינימום הנדרש ממנו כדי להפגין מעט קח ותן כלפי מי שהם אויביו המובהקים ואחיו לדרך. באירועים פומביים בחללים פתוחים שאפילו הוא אינו שולט בזרימת הרוח ובכיוונה, טראמפ חובש כובע מצחייה האוסף את עוגת הטורט על ראשו למצב צבירה מוצק ומוגן היטב מהאלמנטים.
אלה הם רגעים שבהם המועמד המוביל (בינתיים) במפלגה הרפובליקנית מרשה לעצמו תנודות ראש אקספרסיביות וערניות יותר מאשר באירועים שבהם ראשו חשוף. לפני שבועיים השתתף טראמפ ב"סטרדיי נייט לייב" הפופולרית והביא לה את הרייטינג הגבוה ביותר בתוכנית בשנתיים האחרונות. הוא היה מוקף בשחקני הצוות מחופשים לטראמפ, וכמות הספריי לשיער שרוססה שם באותו לילה ניקבה חור גדול בשכבת האוזון מעל ניו יורק. "סטרדיי נייט לייב" כשלה פעמיים: היא הזמינה את הנוכל הגדול של הפוליטיקה האמריקאית החדשה ונתנה במה לשאיפותיו המגלומניות ללא הפרעה; והסיגה לאחור את מלחמתו של ברק אובמה בהתחממות הגלובלית.
מי שחייך בפסקה הקודמת אינו מבין מה מוטל על הכף ועד כמה זה עצוב ומשקף את הדרך הארוכה והמתפתלת אל האבדון האלקטורלי שעליה עלתה אמריקה בשנים האחרונות. משעשע לא פחות וגם טרגי באותה מידה הוא בן קרסון. הנוירוכירורג (השחור, יש לומר) שכל ניסיון להתמודד במישור העובדתי עם אמירותיו ועם קביעותיו המופרכות מחייב עבודה במשרה מלאה של מחלקת אימות עובדתי בעיתון המקפיד על המתפרסם בעמודיו כמו ה"ניו יורקר".
פטור מהחובה לצטט את קרסון במלוא איוולתו המבהילה, אציין רק שהנה מי שהוא השני או הראשון (תלוי ביום ובסקר) במקצה הרפובליקני במרוץ לבית הלבן: משוכנע בנוכחות כוחות סיניים בסוריה; בטוח שהפירמידות נבנו כדי לאגור תבואה; ברזומה האלים שלו כנער מקרה שבו ניסה לדקור חבר אך סכינו נהדפה מחגורת המכנסיים של הקורבן, ואין לכך כל תיעוד עובדתי; מתהדר במלגה שהזמינה אותו ללמוד באקדמיה הצבאית ווסט פוינט אף שלא הגיש בקשה; וגם הרקורד שלו כמנתח מוכתם בתלונות על רפואה קלוקלת. בניגוד לקולניותו הבהמית הצורמת של טראמפ, ד"ר קרסון הוא איש מתון ורך־דיבור שקרא על האפקט המרגיע את ציבור מאזיניו בשילוב אצבעות שתי ידיו לפירמידה המקרינה שקט נפשי ונועם הליכות. הציפייה האישית שלי כמי שהעתיק את עתידו לאמריקה ומעוניין בתהליך הפוליטי בה, היא שמתישהו בזמן הקרוב ידלקו אחריו שני אחים רחמניים ויטילו עליו רשת כדי לגרור אותו לחדר מרופד במחלקה סגורה שאליה הוא שייך.
התיאוריה האישית שלי, שאין לה סימוכין וגם לא צלקות נראות לעין, היא שקרסון עשה לעצמו לובוטומיה (כריתת אונה) מוגבלת כדי לנטרל נתח גדול מאישיותו, פעולה שהפכה אותו חסין מהעלבונות המוטחים בו ומהשמחה לאיד העולה מהתקשורת. רק ניתוח כזה יכול היה לגרום לו לשרוד וגם להגיב בשתי מילים (“ציפיתי לזה") על מונולוג תוקפני, מרושע, אלים ומשולח רסן שנשא על אודותיו טראמפ בשבוע שעבר באיווה, כולל הדגמה מתודית עם חגורת מכנסיו הדקה האוסרת את כרסו, כיצד חגורה כזאת לא יכולה לבלום סכין בשיא תנופתה. “שמישהו יעלה וינסה לדקור אותי!", שידל טראמפ את תומכיו. למזלה הרע של אמריקה לא נמצאו מתנדבים.
והם לא לבד. אתם מכירים את הקליינטים. מי שמעוניין יכול לצפות בהם בערך פעמיים בחודש נאספים באולם מפואר בעיר אמריקאית זאת או אחרת בהזמנתה של רשת שידור כדי לצעוק במשך שעתיים תמימות - בעיקר איש על רעהו - את האמירות היותר מטורללות, מסוכנות, אוויליות, פאשיסטיות, ריאקציוניות, שגויות, בורות ומביכות בתולדות הפוליטיקה. הם נראים כאנשים רגילים בדרך כלל. אבל הם לא. הם פוליטיקאים מגלומניים שוויתרו על צלם אנוש והכפיפו את מה שפעם היה אולי סיב של היגיון וטעם טוב שהיה שזור באישיותם, לטובת קאדר מוכר ואלמוני של בעלי הון מסוכנים ובעלי אג'נדה שהיא כל מה שרע ושגוי לאמריקה בימים אלה, ומכרו את נשמתם לא לשטן אחד אלא לכמה.
בגידת התקשורת
אינני יודע כיצד זה קרה, ובעתיד הלא רחוק אקרא על כך ספר אחד או עשרה, אבל שנה וחצי לפני הבחירות בנובמבר 2016 חטפו רשתות הטלוויזיה, ובעקבותיהן התקשורת כולה, את הבחירות לנשיאות והן מנהלות מדיניות כיסוי ושידור מגמתית, אנטי־דמוקרטית וצינית שלא נראו כאן מאז העימות הטלוויזיוני הראשון ב־1960 בין קנדי וניקסון. אותו עימות שבמהלכו התאהבה אמריקה בסנאטור השרמנטי וההורמונלי ממסצ'וסטס וצפתה בתדהמה בזיפיו של ניקסון מצמחים במהלך העימות ובזיעה מזנקת משפתו העליונה באשדות. ככל שהעימות ההוא היה רלוונטי לתוצאות הבחירות, לא הוא שהכריע אותן אלא ג'ו קנדי האב, סוחר אלכוהול בוטלג בתקופת היובש ומי שקרץ בידידות להיטלר עד פתיחת המלחמה, שרכש את הבחירות לבנו במזומן ורוקן את התהליך הפוליטי באמריקה מתוכנו. מה שנותר ממנו התרוקן עם פרשת ווטרגייט ועם התפטרות ניקסון ב־1974. מאז לא שבו היושר, המוסר, האידיאולוגיה וטובת הבוחר ללב המערכת.
כל מה שנכתב כאן עד עתה היה תקף, עצוב ולגיטימי גם לפני מתקפת הטרור בפריז. על רקע המתקפה הזאת וצחצוח החרבות העולה מאירופה מסוף השבוע שעבר, המסר הפוליטי וההיגד המשותף - למרות ניואנסים שונים בין המועמדים הרפובליקנים - הפך מסוכן ואלים ומשמש תשתית לחזית פנימית ביבשת הצפון אמריקאית. טוב הייתה עושה אמריקה בגרסתה הרפובליקנית אילו דאגה לאינטרסים המובהקים שלה במקום להיקלע לעימות צבאי מזוין. את הלהבות בפריז ובמקומות אחרים בעולם הציתה מדיניות תגובת הבטן השקרית והשגויה שלה לאחר פיגועי 11/9, שלא נקראה מלחמת עולם למרות כמעט 3,000 הרוגים באירוע טרור אחד.
השקרים בדבר נשק להשמדה המונית בידי עיראק והיומרה לחסל את אל־קאעידה באפגניסטן הם שסיבכו את אמריקה בשתי מלחמות שמהן צמח הארגון המכונה דאע"ש. זה עניין מביך במקצת שבערבו של היום שבו הכריז הנשיא אובמה על “הגבלת" (Containment) פעילות דאע"ש לקרקע גידולה, התרחשה ההתקפה בפריז, אבל הצחוקים שיעופו על חשבונו אינם גורעים מתרומתו הייחודית, החיובית והכמעט בגדר נס לטובתה של אמריקה עם מגפיים על אדמתה שלה.
ברצף המדמם של קוריאה, וייטנאם, עיראק, אפגניסטן והקזות דם מזדמנות בסומליה, בלוב, בקניה ובמדינות אחרות, את המכונה מלחמת העולם השלישית שיתכבדו וינהלו מי שמסתתרים מאחורי הגב האמריקאי הרחב כבר עידנים. בעיקר צרפת שנכנעה לגרמניה במלחמת העולם השנייה כניעה מזורזת ומבישה, הקימה את וישי, המליכה את מרשל פטאן, שלחה יהודים למותם, הנעימה את זמנם של בכירי הנאצים בפריז הכבושה והניחה להם לשדוד את אוצרות האמנות הגדולים שלה, בעיקר של יהודים מתים. ללא אמריקה שנגררה למלחמה בעקבות ההתקפה היפנית בפרל הרבור ב־7 בדצמבר 1941, הייתה היום אירופה רייך שלישי פורח ומשגשג. זה הזמן - ורק משום שאי אפשר ללעוג לאמריקה ולקלס אותה וגם לדרוש ממנה את השתתפות הצי השישי - שצרפת החמושה להפליא בעזרת בריטניה וגרמניה, יעלו על דאע"ש ללא אובמה בראש הטור על סוס לבן.
שנאת הזרים של טראמפ, של קרסון (המתעב מוסלמים במיוחד), של טד קרוז, של מייק האקבי, של קרלי פיורינה, של ג'ון קאסיק ושל אחרים נושבת חומצית, והיא שגויה גם ללא הרוח הגבית של אימת הטרור והכתמתם של כל המהגרים באשר הם. התוכנית - אם אפשר לכנות טרנספר שלא מרצון של מהגרים לא חוקיים "תוכנית" - לגירוש 11 מיליון שוהים לא חוקיים על נשיהם, זקניהם וטפם לארצות מוצאם והקמת חומה בנוסח ישראלי על גבול אמריקה־מקסיקו, הייתה המצע הכמו־אטרקטיבי שעליו רץ הפלג הימני־קיצוני של המפלגה הרפובליקנית לפני פריז. הדיבור של טראמפ, של קרסון, של קאסיק ושל אחרים על 11 מיליון אמריקאים בפועל, חוץ מהניירת הנותנת משנה תוקף לנוכחותם, כולל מיליוני ילדים שנולדו באמריקה, מתחרה ללא בושה באידיאולוגיה הנאצית של שנות ה־30 באירופה.
המועמדים הללו, המכירים את הבוחרים שלהם כמו את צאן מרעיתם על הריח הדוחה העולה ממנו, מדברים בפנים חתומות - כאשר עיניהם אינן רושפות ושפתיהם אינן קוצפות - על גירוש מסיבי באמצעים לא ברורים שנשמע באופן חשוד כמי שאינם שוללים את האפשרות לירות ל־11 מיליון המהגרים הללו מעל ראשם או להשליך אותם ממסוקים מעבר לגבול שעליו יבנו חומה צינית גדולה לבלום את חזרתם. אף שההגירה ממקסיקו עומדת בימים אלה על אפס אחוזים, עדיין נזכרת השכנה מדרום כאויב הגדול.
למחרת אירועי הדמים בפריז היה טראמפ בטקסס. מדינה שאין פתוחה ונוחה ממנה להתרשמות מאיומים מכל סוג שהוא. האיש שטרם הוכח קשר פעיל בין מוחו ופיו הבהיר בזריזות שמה שקרה בפריז לא יכול היה לקרות בדאלאס מכיוון שעשרה אזרחים חמושים בדאלאס היו עוצרים את המחבלים ברחוב המאובק. מניותיו האלקטורליות של טראמפ האמירו אחרי פריז והוא ממשיך לחלל מול סל הקש ואינו נרגע כאשר הנחש הארסי מזדקר ממנו במלוא גובהו ויורק את הארס שלו.
בימים הבאים אתנזר מהטלוויזיה בתקווה לא להיתקל במראה טראמפ רוקד במלוא משקלו על שלוליות דם ומנסח הגות ברמת הנמקה של בית ספר יסודי והפחדה בסגנון של מיליציה חמושה, כדי להוכיח שוב כמה לא תסולא בפז היא כל מילה הנופלת משפתיו. מה יאמר קרסון - אין כל דרך לדעת מכיוון שבינתו נסתתרה. לגבי האחרים, הם ודאי ימצאו דרך להצטרף לחתונת הדמים, אף שהעימות הרפובליקני הבא ייערך ב־15 בדצמבר בלאס וגאס.
הסכנה של אמריקה
בלתי אפשרי עבור מישהו כמוני שגדל על הבחירות האידיאולוגיות האחרונות ב־1972, שהסתיימו באסון המהדהד עד עצם היום הזה, שלא להיזכר בהאנטר תומפסון, גדול העיתונאים שכיסה אי פעם מערכת בחירות באמריקה. לא רק משם הרלוונטיות הלא נגמרת של כתביו הטריים היום כפי שהיו כאשר כתב אותם בשנות ה־70; אלא בשל הסיבה העיקרית שבגללה שלח יד בנפשו ב־2007 וגרע מאיתנו את העיתונות שכה בולטת בחסרונה בימים אלו בהשוואה לדעתנים קטנים המתיישרים עם שאינו מזיק ואינו פוגע בתוואי המשוער של הקריירה שלהם.
תומפסון אמר שללא נבלים פוליטיים כמו ריצ'רד ניקסון, הנשיא שניצב במרכז “פחד ומשטמה בקמפיין 1972", הספר הטוב ביותר שנכתב על התהליך הפוליטי באמריקה, ועם ג'ורג' וו. בוש שאינו מסוגל למלא מרקקה קטנה ביריקות של רשע טהור, אין טעם לחייו, וירה בראשו. קשה שלא להתאוות למטעמים שהיה תומפסון עושה משני ליצני קרקס, כרוזי קרנבל ובולעי אש וחרבות כטראמפ וקרסון אילו היה בוחר בחיים. הוא היה חולה ונתון בכאבים, ולא בוש לבדו הוריד אותו לקבר למרות פגיעתו הרעה. לא הייתי מאחל לתומפסון המתנה ארוכה כל כך רק כדי לגלגל את טראמפסון בזפת ובנוצות. אבל זה מה שכל כך חסר כאן בימים אלה. קול עיתונאי אמיץ שיצביע על ועדת הנוכלים המשתרכת מאחורי שניהם, יותר מאשר לתאר את ההבלות נוקעת הנפש של התנהגותם.
מצד שני, טראמפ הוכיח את חוסנו הנפשי הפנומנלי כבר בימי המגזין העוקצני החותך "Spy", שנתן הצגה גדולה שבה כיכב טראמפ במלוא מידותיו המגונות מ־1988 ועד סוף שנות ה־90. טראמפ הוכיח שהוא סופג הכל וצדק כאשר קבע שישרוד את "Spy". לימים התגלגל המגזין החסר הזה ל"ואניטי פייר", הפמפלט הממסדי השומני הסוגד לאנשים שטראמפ הוא מייצגם המובהק ושעורכו הוא גריידון קרטר, מעורכי "Spy".
אליבא דתומפסון, אף על פי שהעולם ממשיך לרומם פוליטיקאים כבוש, כרייגן וכניקסון לעמדות כוח, הוא (וחלק בלתי מבוטל מאמריקה) מעולם לא ויתר על התקווה שהיכנשהו קיים “כריש גדול", פוליטיקאי הגון שיעשה את הדבר הנכון עבור אמריקה. קשה שלא להיות ציני ומיואש בנוף הבחירות המשתרע לפנינו, היה כותב תומפסון, למצוא מישהו שיהיה מסוגל להתמודד באופן שקול ואחראי עם התהליך בתנאים מקובלים על כולם וללא אימה. אנחנו “200 מיליון מוכרי מכוניות משומשות עם כל הכסף הנחוץ לקנות נשק וללא נקיפות מצפון להרוג מישהו אחר בעולם שמנסה לגרוע מנוחותנו", כתב תומפסון לפני 40 פלוס שנים ולא ידע כמה צדק וכמה תלול ומסוכן הוא המדרון.
המועמד האידיאולוגי האותנטי האחרון היה ג'ורג' מקגוורן, וניקסון אסף את רסיסי הפוטנציאל האלקטורלי שלו בשיא מלחמת וייטנאם לאחר שמקגוורן ביצע חראקירי פוליטי מרהיב ושינה לתמיד את תקוותם המולדת לטוב של אנשים צעירים ונאיבים. תיאור גורף של 40 שנות פוליטיקה נכלולית בזירת הגלדיאטורים האמריקאית יעשה עוול גדול לברק אובמה ולשבע השנים שהשקיע בתיקון עיוותים היסטוריים באמריקה. הוא לבטח צופה בעיניים כלות כיצד דאע"ש, פריז, מפלגת התה, האחים קוך, שלדון אדלסון ואחרים שזהותם כלל אינה ידועה עמלים באופן שיטתי להשמיד את שיכולה הייתה להיות מורשת אדירה.
כי מהי המנטרה האחידה העולה מחבורת הפראים הניצבת פעם בחודש מול מצלמות הטלוויזיה ומגעגעת דברים שהדעת אינה סובלת ופוצעת את אמריקה ואיש את רעהו בהפגנה מחליאה של פחד ושל גועל נפש? לבטל את כל החוקים וההחלטות שהעביר אובמה, ואת חוק הבריאות לפני הכל. ועל זה ייאמר: את חוק הבריאות ייטלו רק מבין אצבעותי המתות. הוא שינה את חיינו ללא הכר.
מה היה תומפסון כותב? קמפיין בחירות הוא המקום האחרון בעולם שבו יחפש מישהו שפוי דבר מה חמקמק ונזיל כמו יושר וכנות. קמפיין מייצר כמות בלתי סבירה של שקרים ומחייב את המאזינים לנבור בשקרים קטנים כגדולים, בחצאי אמיתות ובשקרים שכלל אינם מתחזים לאמת. הערות האגב שזורק מישהו כטראמפ משרוולו כשהוא עושה את המרחק הקצר מהלימוזינה שלו לדלת הכניסה של אולם האירועים, אינן מקריות כלל. הן נבדקו בחמ"לים סגורים ונבחנו מול קהלים מייצגים של "אמריקאים ממוצעים" וגם מחיאות הכפיים המשסעות את העימותים אינן ספונטניות. הן ספונטניות בערך כמו מפגש מיני עם נערת ליווי שהופיעה במקרה בסוויטה שלך בוולדורף־אסטוריה עם שוט קצר, בחזייה מעור ועם אזיקים, וסופרת לפני מעשה את 2,000 הדולר במזומן שהנחת עבורה על השידה.
“הטרגדיה שאינה מרפה מהסצינה הפוליטית באמריקה", אמר תומפסון, שלא יכול היה לשער שטראמפ יממש את איומו הישן ויתמודד לנשיאות, “היא שג'ורג' מקגוורן, למרות מעידותיו, למרות כל הדברים המעורפלים והלא מחודדים דיים שאמר על פוליטיקה חדשה ועל יושרה בממשל, היה אחד הבודדים שהתמודד לנשיאות שהבין באמת את האומה המפוארת והייחודית שאמריקה הייתה יכולה להיות עבור כל האינסטינקטים החיוביים של המין האנושי אילו ניתן היה לחלץ אותה מאצבעותיהם הדביקות של נוכלים. כמה נמוך צריך להיות במדינה הזאת כדי להיבחר לנשיא?".
כעת אנחנו יודעים: צריך להיות נמוך כדונלד טראמפ וכבן קרסון. אינני טוען או מאמין שייבחרו, אבל קרבתם לשטח הסטרילי מעידה על סכנה גדולה המאיימת על אמריקה.