לפעמים קורה שמישהו מבחוץ שלא הכיר אותך קודם לכן, מגיע ומטיח בפנייך את האמת בפנים. אתוודה ואומר כי כתבתי בגרסה הראשונה של הטקסט הנוכחי: "אמת מרה", ואחר כך מחקתי ותיקנתי. אולי מכיוון שאותו בנאדם שהטיח בפני את האמת של עצמי, טען שאני שופטת בחומרה יתרה את נקודות התורפה שלי. מודעות עצמית היא אומנם מצרך נדיר וחיוני, אך לטענתו אם כל אחד מאיתנו יחבק את הילד הפגוע והאובר ביקורתי כלפי עצמו, אולי יהיה פה קצת יותר נעים להתנהל.
כחלק מהשיטה להתגבר על חרדות בעולמנו, אני תמיד מזכירה לעצמי שכשאנחנו מגיעים לפגישה, לדייט ובכלל לסיטואציה רגישה, אנחנו לא מגיעים כמבוגרים שאנחנו. ושאין מצב שיש איש ביוני שכזה בעולם, המסוגל לשים בצד את הילד נטול ההגנות שבתוכו במצבי לחץ. ואני, כבר השלמתי עם העובדה שהילדה הפנימית שלי סוררת ומרדנית ומפריעה לי, במיוחד כשהיא מבינה שיש דברים בחיים שאותם היא לא תצליח להבין לעולם. אפשר לכנות זאת כבאג הבנתי, ליקוי למידה. אולי זה בכלל נובע מחוסר ביטחון שאי אפשר לגבור עליו, אולי זה רק אופי.
ואם כבר מדברים על אופי, תסכימו איתי ש"אופי" היא מילה בעייתית. מצאתי שהיא מצליחה לפטור בשתי הברותיה בני אדם מהתמודדות שאינה נעימה להם. משינוי שהם צריכים לעשות אבל פוטרים את עצמם באמרה שאין מה לתקן כי ככה אני, כי זה אופי, וששום דבר כבר לא ישנה. מי שאומר לי "זה אופי" בדייט למשל, מעצבן אותי מאוד.
מנגד, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאתי לדייט. אל תיתנו לאורות הזרקורים של התקשורת להטעות אתכם, אני ביישנית וגרועה בזה. וכן, אני תמיד אומרת בעצמי שזה גם אופי. וזה הגיל. כן "זה הגיל" גרוע בדיוק באותה המידה בעיני כמו "זה אופי". "זה הגיל" - פותר המון בעיות בלי לגעת בהן בכלל. זה סותם לחלוטין את האפשרויות לשינוי של משהו, כי זה כבר עמוק בפנים ובין כה כבר מאוחר מדי. מספיק לומר "זה הגיל" או "זה אופי" כדי להבין עולם ומלואו.
מדהימה אותי בכל פעם מחדש השפה העברית שיורדת לדקויות וניואנסים קטנים של כוונות. זה קיים אולי גם ביידיש, אך עוד לא מצאתי את זה בשפה אחרת. בינתיים בדקתי את זה באנגלית ובספרדית, מכיוון שכבעלת פטיש ללשון אני חייבת לרדת לעומקם של דברים, אבל זה כבר לא אופי, זו מחלה. ולענייננו, לדעתי כת "זה הגיל" התאחדה עם כת "זה אופי" איפה שהוא אחרי המילניום, כשהחיים או ליתר דיוק האינטראקציה האנושית הפכה להיות מאוד נוחה כשהיא נותרת מאחורי מסך, ולא מעבר לכך.
זה נותן אשליה של ביחד ושל חברות ושל זוגיות ואפילו של ריגוש וסקס, אבל זה תקוע שם וזה לא יוצא החוצה לאוויר העולם, כי כנראה שזה בכל זאת קשור באיזו צורה לאופי. ומה אם זה לא אופי? אולי זה בסך הכל קושי. "קושי" זו כבר מילה שאפשר להתמודד איתה. היא בת שינוי, היא לא סופנית או נחרצת.
אני מניחה שחלק מרשימת הקשיים שלי, אלה שהפצירו בי לחבק, הפכו באיזה מקום לקושי שבלבלתי עם אופי, או לקושי שהוא בכלל לא רלוונטי לאישיות. אתם שואלים מה? אף פעם לא אדע למשל מתי משתמשים בפאסט פרפקט בטקסט. גם כשיסבירו לי, אף פעם לא אבין מה זה פרפקט, אם יש דבר כזה בעולם בכלל. את לוח הכפל אני זוכרת רק בכפולות של תשע, מודה שעדיין משתמשת באצבעות לחישובים קטנים. לעולם לא אלמד להכין אורז בלי לשרוף את התחתית של הסיר, או לשבור ביצה בלי שתיפול קליפה פנימה. אחרי שנים של פחד ממים (ובאופן אירוני, יש בי אהבה בלתי נשלטת לים) הצלחתי לעלות על גלשן - אבל אני עדיין לא מעיזה לחתור רחוק ללב ים ולעומק. נשארת במקום שאפשר לצוף בו בשלווה ולראות את החוף. זו הסיבה לכך שאני לא יודעת לצוף על הגב (גם לא בים המלח), כי רואים רק את מה שלמעלה. אולי זה אומר משהו?
38 שנים וארבעה חודשים, ועדיין לא למדתי איך לא לקחת ללב, או להגיד שאני לא לוקחת ובאמת להשתכנע מזה. איך לאחר, או לפחות לעשות את עצמי מאחרת, או ליתר דיוק להפסיק להקדים. אני לא יודעת לשרוק בלי להצמיד עלים לפה, או להוריד שוט וודקה בבת אחת ולא בשני שלוקים (האמת, שלושה), או להזמין מישהו לצאת לדרינק (סליחה מהפמיניזם). ואולי הכל בעצם מסתכם בכך, שאני בסך הכל צריכה להפסיק לחשוב שאני רוצה לקעקע את LET IT BE (ולפחד מהמחט) ופשוט להיות BE עם אופי משודרג ועם עור חלק. וזה הזמן אגב, להניא אותי מטמטום הקעקוע או לחלופין להתלוות אלי בעוד שמונה חודשים ביום ההולדת.