נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש האב כינס ב־1991 את ועידת מדריד, שבה השתתפו ישראל, ירדן, סוריה, לבנון ומצרים, וכן משלחת ירדנית־פלסטינית ונציגי ארצות הברית, ברית המועצות והאיחוד האירופי. לאחר הוועידה התחילו בוושינגטון שיחות בשלושה ערוצים: ישראל־ירדן ופלסטינים, ישראל־סוריה וישראל־לבנון. אלה פתחו את הדרך לשיחות בלתי רשמיות בין ישראל לאש”ף.
הנשיא ביל קלינטון הוביל להסכמי אוסלו: הצהרת העקרונות על הכרה הדדית בין ישראל לאש”ף ב־1993, והסכם הביניים אוסלו ב־1995. בין לבין, הביא קלינטון ב־1994 לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. בדצמבר 2000, אחרי ועידת קמפ דיוויד, הניח את “מתווה קלינטון” כבסיס להמשך משא ומתן על הסדר קבע.
הנשיא ג’ורג’ בוש הבן יזם את מפת הדרכים לשלום ב־2002, את מכתב הנשיא ב־2004 בדבר שינויי הגבול שיידרשו כדי לשקף את המציאות בשטח ואת ועידת אנאפוליס ב־2007. הוא ליווה את תהליך המשא ומתן האינטנסיבי הישראלי־פלסטיני שהחל בעקבות הוועידה ונמשך כשנה.
הנשיא ברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום ב־2009, בטרם מלאה שנה לכהונתו הראשונה. עד כה, בניגוד לשלושת קודמיו, הוא לא השאיר שום עוגן מדיני למשא ומתן ישראלי־פלסטיני או להידברות ישראלית־ערבית במתווה אזורי.
ביקורו של מזכיר המדינה ג’ון קרי בישראל וברשות הפלסטינית היה ההזדמנות, אולי האחרונה, לעשות זאת: שנה לפני הבחירות לנשיאות בארצות הברית, 14 חודשים לפני שיעזוב אובמה את הבית הלבן בתום שמונה שנות כהונה.
המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בתיווכו של קרי התחיל בשעתו בקול תרועה רמה, עם הצבת יעד שאפתני בדמות הסדר קבע בתוך תשעה חודשים. יעד זה קוצץ לשיעורין, ובהמשך הסתפקה וושינגטון באפשרות לנסח נייר אמריקאי. פיצוץ השיחות באפריל 2014, הפתיחה במערכה פלסטינית דיפלומטית־משפטית־כלכלית נגד ישראל וההתלקחות האלימה של צוק איתן לא הותירו זכר מסבב המשא ומתן.
עם פתיחת השיחות בסבב שהוביל קרי, בברכת הנשיא אובמה ובחסותו ביולי 2013, המלצנו לו, השגריר לשעבר דן קרצר ואני, להפסיק לנסות “לרבע את המעגל” ולהניח על השולחן מתווה אמריקאי מפורט לפרמטרים שלפיהם יגובש הסדר מלא בעתיד. על מתווה כזה לספק תמונה כוללת של נושאי הליבה וטיפול בהם באופן שיצמצם את נקודות המחלוקת, ולהתוות חזון לעיצוב המשכך תהליך המשא ומתן. קרי - כך כתבנו - אינו צריך לבקש את הסכמתם של שני הצדדים למתווה הזה, אלא לצפות מהם שהפרמטרים שבו ישמשו אותם כנקודת ייחוס במשא ומתן.
חרף העובדה שלא הושג שום הסכם בשנתיים שחלפו מאז, קריאה זו לקרי להציג בפומבי את הנייר האמריקאי ובו הפרמטרים שנדונו בשיחות שהוביל – עדיין תקפה. בין אם יסתייגו מהם הצדדים, ובין אם יביע מי מהם הסכמה למקצתם, תהיה זו אבן הדרך המדינית של הנשיא אובמה. אם יש בנמצא צעד שנשיא ארצות הברית יכול לעשות כדי לקדם מציאות רצויה של שתי מדינות לאום בין הירדן לים – זה הצעד.
בהיעדר צעד נשיאותי כזה, ומכיוון שממשלת ישראל אינה נוקטת כל יוזמה עצמאית לעיצוב גבולותיה סביב מדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, נדונה ישראל להמשך קיפאון מדיני, טרור והידרדרות למציאות של מדינה דו־לאומית. מבחינת ישראל, יש גם להניח שמסמך אמריקאי כזה יהיה טוב עבורה לאין שיעור מכל יוזמה בינלאומית אחרת, וממילא מכל הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו”ם, כמו הטיוטות הירדנית או הצרפתית. ואולי דווקא שם חבוי הפתרון שישרת את כל הצדדים: מדוע לא יוגש מסמך הפרמטרים של אובמה להסכם ישראלי־פלסטיני כמצע להחלטה של מועצת הביטחון של האו”ם?