בין רצח לרצח: רשמים מהחזית החדשה במלחמה בטרור

ילד ערבי על אופניים בלי קסדה חוצה את הצומת, חולף בין המכוניות היהודיות הממוגנות לעייפה, מחייך. השמש מתעתעת: מאוד קר בצומת. גם הבטונדות, השב"כניקים נטולי ההומור, המשטרה, המג"בניקים ועשרות החיילים מתעתעים. זו תחושת ביטחון רגעית. 
 

פתאום מגיע בוז'י הרצוג, מניח פרחים וקלישאות על גל האבנים המאולתר במקום הירצחה של הדר בוכריס: "חלומות חייה נגדעו על ידי רוצח נתעב שפעל משנאה וגזענות", הוא נואם בשקט, "באתי לכאן להזדהות עם תושבי גוש עציון שעוברים תקופה קשה מאוד לאחרונה. גוש עציון, שתישאר לעד חלק ממדינת ישראל. השכול והטרור הם חלק מהמציאות שלנו כאן, אבל את הגל הזה צריך לחסל". אפילו החיילים איבדו עניין. 

הדר בוכריס, שנרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון. צילום: באדיבות המשפחה

בסוף הנאום ממהר הרצוג לרכבו המאוד ממוגן וקולט בזווית עינו את אריאל ביגל, שנישא אמש לשרה תחיה ליטמן, שאחיה ואביה נרצחו בפיגוע ירי ליד עתניאל. הוא נופל עליו כמוצא שלל רב, מחבק אותו ואומר לו שהוא רוצה לבוא לחתונה. אחר כך יגיד לי אריאל שלא היה לו נעים להגיד ליו"ר האופוזיציה שהוא לא מוזמן. "גם אם הייתי יודע שזה בא ממקום אמיתי, וזה לא, אנחנו ממעטים בהזמנת אח"מים לחתונה", הוא מספר. 

חלק מהאתוס
 

צומת גוש עציון ניצב על ציר 60, עורק התחבורה הראשי של יהודה ושומרון. הוא מחבר בין קריית ארבע־חברון, הר חברון וערד בדרום, לבין גוש עציון, ירושלים, בנימין ושומרון בצפון. עוברים בו מדי יום אלפי אנשים, יהודים וערבים, הזדמנות עסקית מצוינת שלא נעלמה מעיני רמי לוי, למשל, שהקים בה מרכול גדול, שבו העובדים והלקוחות הם ערבים ויהודים, ועל כך גאוותו. מלבד המרכול של רמי לוי יש בצומת מגרש מכוניות, מוסך, משתלה, קיוסק, תחנת דלק, מסעדה בשרית, יקב בוטיק, סניף של אינגליש קייק, חנות טבע, חנות של ריקושט ועוד. 
 

הקיוסק, אגב, שימש כמרפאה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, ששירתה יהודים וערבים כאחד. בכלל, גוש עציון הוא מה שמכונה "שטחים לייט". גרים באזור הרבה אנגלוסקסים אמידים, תנועת תג מאיר (הקונטרה השמאלנית לתג מחיר) התחילה כאן, תנועת ארץ שלום של הרב פרומן ז"ל, שגם הוא התגורר בגוש, התחילה כאן, וגרים בו מתנחלים "קלים לעיכול": לא דתיים מדי, לא פנאטים מדי, נראים כמעט כמוני וכמוך. 
 

גם המעמד ההיסטורי של גוש עציון פחות החלטי וחד־משמעי משאר יהודה ושומרון. בעוד טענת הכיבוש במלחמת ששת הימים עשויה להיות תקפה כלפי חברון והשומרון, בגוש עציון היו יישובים יהודיים עוד לפני קום המדינה, שנפלו במלחמת השחרור. סיפורה האיום של שיירת הל"ה שבאה לספק תגבורת לגוש הנצור היא חלק מהאתוס הציוני־פלמ"חניקי, כמו גם זה המתנחלי. לכן, אגב, ראש האופוזיציה אומר שהוא רואה את גוש עציון כחלק ממדינת ישראל בהסדר קבע, ולכן מנסה המועצה המקומית למצב אותה כפרבר של ירושלים ולא כהתנחלות הארד קור. לראיה הססמה של המועצה היא "גוש עציון - בית ישראלי". 

החלת הריבונות
 

שני חיילים במגרש החניה של הפינה החמה מספרים על החבר שלהם לגדוד, שעמד מאחורי המחבל שרצח את הדר בוכריס ז"ל. "הוא המום קצת", הם מספרים, "אבל אנחנו יודעים שהוא גיבור. נכון שהוא לא הצליח להציל אותה, אבל הוא ירה במחבל וככה הוא הציל את כל שאר האנשים שעמדו בטרמפיאדה". פנים יפות כל כך יש לחיילים האלה, כשהם מספרים לי משהו פלקטי, חד־ממדי. כמה טוב שהם רואים את זה ככה, אחרת לא היו יכולים לעמוד שם עוד משמרת ועוד משמרת ועוד משמרת. 
 

"אני לא רוצה שיעברו כאן ערבים", אומרת בהחלטיות אופיינית חברת הכנסת שולי מועלם מהבית היהודי, שהעבירה את לשכתה לצומת. "למה הם צריכים לעבור כאן? יש להם כבישים חלופיים. בתור אזרחית המדינה וכתושבת גוש עציון, אני דורשת מממשלת ישראל לצאת למבצע חומת מגן 2 בחברון ובסביבותיה. זהו קן הצרעות הגדול ויש למגר אותו. החלטתי להעביר את לשכתי לצומת גוש עציון נועדה גם לאותת לראש הממשלה שדווקא לאור ההסלמה יש להחיל ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, ולהתחיל בגוש עציון".

"אני לא רוצה שיעברו פה ערבים" חברת הכנסת שולי מועלם. צילום: פלאש 90

את דגל הריבונות הישראלית על יו"ש, רעיון ההולך וצובר תאוצה, נושאות בגאון יהודית קצובר ונדיה מטר, מייסדות תנועת "נשים בירוק". גם הן בצומת, וכהגדרת קצובר הן היום "מוכרות ריבונות" - מנסות לשווק את הרעיון למי שלא מעז להעלותו על דל שפתיו, לראש הממשלה בנימין נתניהו, שיגיע בקרוב לשמורת "עוז וגאו"ן" שהקימו השתיים ממזרח לצומת. הגבעה, החולשת על הצומת, נוסדה בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בקיץ 2014. גאו"ן - ראשי התיבות של שמותיהם: גיל־עד, אייל ונפתלי. 
 

"אנחנו אומרים רק 'לא' כל הזמן", טוענת מטר, "לא לטרור, לא לאלימות, לא להתקפלות - אבל אין לנו חלופה, אין לנו חזון. אנחנו צריכים לשים משהו קונקרטי על השולחן, והדבר הזה הוא החלת ריבונות". 

למה החלת הריבונות הישראלית תוך מתן אזרחות לערבים החיים פה תמגר את הטרור, אני מקשה. "כי אז הם ירגישו כמו שאני הרגשתי כשגדלתי בבלגיה. חייתי שם, נתנו לי לחיות שם, אבל ידעתי שזאת לא המדינה שלי. ידעתי שאני אורחת". מה שמנחה את רעיון הריבונות הוא המשפט שניסחה עמיתתי לבמה זו, שרה ב"ק, שכתבה באחד מטוריה: "לא הייאוש מוליד את הטרור, אלא התקווה שבסוף הוא יביא להם מדינה". רעיון הריבונות יאיין את התקווה הזאת, ואיתה, כך מקוות הנשים בירוק, גם את הטרור. 

רשמים מהסופר
 

בטרמפיאדה, קרוב מאוד לקיר הבטון, עומדת הלל גראוס, עולה מפרו, בדרכה הביתה לגבעת החרסינה שבקריית ארבע. היא עמדה בסמוך מאוד למחבל ולהדר בוכריס בזמן הרצח, והיא עדיין מבוהלת מאוד. "מאז מה שקרה אתמול אני מפחדת נורא", היא מספרת בספרדית מתגלגלת, "אני מסתכלת לכל הכיוונים, אין לי ביטחון למרות החיילים. גם אתמול היה פה חייל, ממש קרוב אל המחבל, ראיתי את זה, הוא היה ממש קרוב אלי. בנס ניצלתי. שמעתי אותה צועקת ובוכה, הכל קרה כל כך מהר. אני לא יודעת למה נותנים להם לעבור פה. אסור שהם יהיו פה". 
 

"עשיתם רק שבועיים, אין סיבה לצאת", אומר בקשר קצין שבא לאינגליש קייק, מטרים ספורים מהצומת. "אה, מה, סגרתם 21? טוב, אח שלי, אז או שתצא שבת, או שתצא ראשון עד רביעי. נדבר". 
 

הרבה חיילים באים למאפייה, ובעלי המקום הוציאו הנחיה לתת ללובשי המדים כל מה שהם רוצים בחינם. זוג בשולחן ליד מדבר על שידוכים. היא רוצה לסדר לו מישהי, כאילו יום רגיל, קפה ומאפה, ובכל זאת - הגב לקיר, הנשק לא נצור, המבט בוחן כל לקוח חדש שנכנס. "דרושים עובדים אחרי צבא", אומר השלט השגרתי על החלון. 
 

בסניף רמי לוי הסמוך העסקים כרגיל. המחירים ברצפה כדי למשוך לקוחות שחוששים לבוא. הרמקולים קוראים בדחיפות לסמיר להגיע למחסן, ואחריו גם עבדאללה מוקפץ לעזור. "פשוט נורא", אומרת קונה ליד הר המלפפונים. "בעלי לא קונה פה יותר, אני לא יכולה להתאפק. זה כל כך נוח. תדעי לך - זאת אשמתנו, אנחנו צריכים להחרים אותם כל עוד הם מעסיקים ערבים בזמנים כאלה".

רמי לוי בסניף בגוש עציון. צילום: דני מרון

"אף אחד לא אמר לי משהו רע", אומרת הקופאית הערבייה. "כולם בסדר. אבל אני מפחדת שיפטרו אותנו יום אחד. שיגידו די. אבל בינתיים, אלחמדולילה. הכל בסדר". השיחה מושכת עוד עובדים ערביים משאר הקופות. עלי, אחד האורזנים, אומר שהוא לא רק מפחד מפיטורים, אלא גם מאיזה משוגע יהודי שייכנס לסופר ויהרוג ערבים. "אנחנו סגורים פה, זה קל", הוא אומר. הוא מציג בפני את אישור העבודה שלו, שמתיר לו לעבוד בעסקים ישראליים ביו"ש. 
 

אליאס הנוצרי מבית ג'אלה מצטרף לשיחה ומשוויץ שיש לו שני אישורים. אחד כמו של עלי, ואחד אישור כניסה לישראל, המתיר לו ביקור בה, אך לא עבודה בה. "תראה עלי", הקנטתי אותו, "אליאס יכול גם להיכנס לישראל ולראות את הים, וגם לשבת ולשתות בירה שם". "זה נכון", אמר אליאס בחיוך, "אבל אני רוצה לקחת את אשתי, והיא בהריון. וואללה, אסור לה לשתות". אמר ומיד הראה לי תמונות בנייד של זו שנישא לה זה עתה. 
 

הסדרי ביטחון חדשים מאז הרצח של בוכריס לא מתירים כניסת רכבים פלסטיניים למתחם העסקים של צומת הגוש, והם מחויבים לחנות במגרש החניה הסמוך ולהגיע ברגל. ראש הממשלה הנחה להציב מחסומים ביציאה מהכפרים לכיוון כביש 60, ולבדוק את בעלי המכוניות שרוצים לנסוע עליו. עדיין לא חסימת הציר לנסיעת ערבים, אבל בעיני נתניהו זהו צעד שעשוי למנוע אולי חלק מהפיגועים הבאים. 

כאן להישאר

נתניהו מגיע ל"עוז וגאו"ן" ומפזר הבטחות. הצומת נסגר הרמטית, והוא ריק לחלוטין. בלי להתכוון לכך, יצרה האבטחה של ראש הממשלה דקת דומייה לנרצחים בצומת: מפיגוע הדריסה ב־2005 שבו נרצחו עוז בן מאור, מתת אדלר וכנרת מנדל, דרך שלושת הנערים, דליה למקוס בטרמפיאדה סמוכה, ועד לגל הטרור הנוכחי, שבו היו עשרות ניסיונות ירי, דריסה ודקירה, שהותירו ארבעה נרצחים: יעקב דון, עזרא שוורץ, שאדי ערפאת והדר בוכריס. 

ב־16:00 מתמלא הצומת שוב, הפעם בכ־600 אמהות עם דגלי ישראל, תחת הססמה "אמהות מאוחדות נגד הטרור". הן כאן כי נמאס להן לפחד, הן אומרות. 

"קרתה פה רעידת אדמה. אנחנו כל פעם עולים בעוצמה של הרעידה הזאת, והלב שותת, והחיים ממשיכים כאילו לא קרה כלום", אומרת יונת הולנדר, ממארגנות המחאה. "באנו והשמענו זעקה, השמענו קול, השמענו בכי, כל אדם לפי יכולתו וכוחו. הקריאה היא כלפי המנהיגים שלנו, שיבינו שהקולות באים מלמטה ושאנחנו לא יכולים להשאיר את הסדר על כנו. כמו בכל מלחמה אחרת - קמו אמהות ואמרו שאסור לשפוך סתם את הדם של הילדים שלהן ושל הבעלים שלהן. אנחנו שולחות את הילדים שלנו לצבא כדי שיוכלו לשמור על חיי השגרה של האזרחים, אבל זאת לא שגרה, זאת מלחמה, וזה בלתי נסבל". 
 

"מתוך האחדות שלנו בא הכוח שלנו", סיפרה הולנדר, "יכולנו להיישיר מבט לערבים שעברו בצומת ולהבהיר להם שהנוכחות שלנו כאן היא לתמיד, ושאנחנו מסרבים לפחד לחיות כאן. אם הם רוצים לחיות כאן לצדנו, הם מוזמנים, אם לא - הם צריכים ללכת, כי אנחנו כאן להישאר".