צומת דרכים: החנות שמהווה מיקרוקוסמוס ליחסי ישראלים - פלסטינים

עד לאחרונה רוב הלקוחות שלו היו פלסטינים. כאלה שבאו להמר ולשתות אלכוהול מחוץ לרשות הפלסטינית, כי שם אסור. עכשיו, ממחזור של 15 אלף שקל ביום הוא ירד לאלף. 
 

אם תרצו, החנות הקטנטונת של ברוך מהווה מיקרוקוסמוס ליחסי יהודים־מוסלמים בכלל, וליחסי ישראלים־פלסטינים בפרט. שני הצדדים חוששים זה מזה, שני הצדדים צריכים זה את זה, ובסוף כולם עבדים של אלוהי הכסף. 
 

ברוך מאיר פנים לכל אחד שנכנס. האדון המחויט מדורא נכנס בחשש עם הטופס הזוכה בדש המקטורן. "מה יש לך, אתה לא נראה מבסוט", אומר לו ברוך בערבית שוטפת, שהיא בעצם שפת האם שלו. "אני מפחד", עונה האיש. "יש חיילים בכל מקום". 
 

הסיטואציה המשונה, שבה בגלל הרצון לאפשר מרקם חיים, הפלסטינים יכולים לנוע היכן שהם רוצים, למרות האפשרות של טרוריסטים להתקרב לחיילים ולאזרחים, לא ברורה גם לברוך. "הייתי חבר טוב של השכנים הערבים שלי בסוריה, ועד היום אני דואג להם כשאני שומע מה דאע"ש עושים שם", הוא אומר. "אבל ישראלים לא מבינים שהמוסלמים הם עם אכזר שאוהב כוח, ככה זה. צריך לכבד אותם, אבל בטוב לא נצליח לעצור את הטרור".
 

ברוך מעיף מבט בטלוויזיה שקבועה על הקיר. "אני רואה מה הם אומרים ברשתות, וזה ברור שילכו לרצוח", הוא אומר. "מעלים להם את הדם, מסבירים להם שהעולם במלחמה מול האסלאם ושעוד מעט האסלאם ייכחד. מספרים להם שישראלים סתם רוצחים פלסטינים וזורקים אחר כך סכין ליד הגופה, והם מאמינים. אם לא נטפל בהסתה, בכל בוקר יקומו אנשים שיחליטו לרצוח".
 

נחום ממלא טופס הגרלה בעצמו. אין לקוחות, אולי אלוהים ישלח לו פרנסה ככה. בינתיים הוא מספר על נתיב הבריחה המסוכן שעשה עם שניים מחבריו,  המעצר והשחרור; על ההורים שהשאיר מאחור והיה בטוח שלא יראה שוב; על העובדה שלמרות כל מה שאנחנו עוברים, המצב שלו הרבה יותר טוב ממה שהיה יכול להיות אם הוא היה נשאר בסוריה. "אני חושב שאנחנו עם נבחר באמת, כי אלוהים עזר לכל היהודים לצאת משם", הוא אומר. "אם היינו שם היום, דאע"ש היו שוחטים אותנו ראשונים". 
 

מאחורי הקיר בחנות של ברוך יש כמה מכונות של משחקי מזל. כשמגיח משם בחור מאזור חברון, הוא עושה לי תצוגת תכלית להסתה. "שמעת מה קרה היום בירושלים?", שואל ברוך את הבחור ומתרגם את דבריו, "היו שתי נשים בשוק מחנה יהודה שהרגו אותן סתם".  
 

מי שמצליח להפתיע זה עמאר מסמוע, שמסביר בעברית שוטפת למה יהיה יותר גרוע אם צה"ל לא יפסיק את הטרור כמה שיותר מהר. "אני אומר לך שיהיה יותר בלגן. 70%־80% מהעם שלנו הם פועלים, לא אנשים מלומדים", הוא מבהיר. "התרגלנו לעבוד בישראל, אבל עכשיו גם נותנים פחות אישורי כניסה, וגם מי שמקבל אישור מפחד להיכנס. אז אין עבודה, ואנשים נהיים עצבניים ועצובים, והטלוויזיה משחקת ברגשות שלהם ושולחת אותם לעשות פיגועים. 

"המנהיגים שלנו לא דואגים לנו. הילדים של חאלד משעל או של אבו מאזן בחיים לא ילכו לעשות פיגועים, כי הם בדוחא או בשווייץ. למקומות עבודה הם לא דואגים. להם יש כבר כסף". "מה צריך לעשות", אני שואלת אותו, "אתה רוצה שצה"ל ייכנס לתוך הערים והכפרים?" 
 

"אני אומר לך בלי לפחד, אצלנו מחכים שהשלטון הישראלי יחזור. אנחנו לא רוצים מדינה. אם יהיו בחירות בין הרשות לישראל, הרוב יצביעו לישראל. אנשים צריכים להתפרנס, לעבוד".  

להיפרד מרעיון ההיפרדות

השיחות שניהלתי בתחנת הטוטו עם היהודי־סורי והערבים הפלסטינים, הבהירו שוב כמה השיח התקשורתי והמדיני מנותק ממה שקורה בשטח. השיח המדיני־ביטחוני, ובמידה רבה גם השיח התקשורתי, מבקש היפרדות. השטח מראה שהיפרדות של האוכלוסייה הפלסטינית מהישראלית לא אפשרית.

המלכוד שאליו הכניס אותנו השמאל באמצעות גישת אוסלו שהוא הוביל במשך שנים הוא פשוט: החברה הפלסטינית היא חברה פטריארכלית, שמורכבת ברובה מפועלים. זו חברה שלא מעודדת יוזמה אלא ציות. אולם הכלכלה המודרנית בנויה על יוזמה, לכן כאשר הם "נהנים" משלטון עצמי, בפועל המשמעות היא היתקעות של כספי הציבור אצל שכבה קטנה ומושחתת, במקום השקעה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה ומשק פלסטיני עצמאי. 
 

התוצאה: ככל שיותר פלסטינים נמצאים תחת שלטון פלסטיני, גוברת הנטייה של בני העם הפשוטים להיסמך על שולחנה של מדינת ישראל. הם יקומו בשלוש לפנות בוקר כדי לעבוד בישראל, כי השלטון העצמי שלהם לא דואג להם.
 

כלומר: מדינה פלסטינית היא למעשה העמקת החיבור עם שכנינו הרעבים והמוסתים ולא להפך. הקמת מדינה נחשלת כזו תנציח את הפער בין העמים. הפלסטינים קשי היום יהוו קרקע עוד יותר נוחה להסתה, ואנחנו עוד נתגעגע לימים שבהם הטרוריסטים היו ילדים חמושים בסכינים ולא אנשי דאע"ש מיומנים.
 

העיר רוואבי היא דוגמה לאוזלת היד והצביעות של הרשות הפלסטינית: מתוך 3,000 יחידות דיור שהיו אמורות להיבנות על ידי הפלסטינים, נבנו אלף. המקום הזה היה יכול לספק עבודה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהייתה נחסכת מהם ההמתנה בבידוק הביטחוני בכניסה לישראל. אבל ההנהגה הפלסטינית תקעה את העבודות במודע, כשסירבה לכנס ועדה שעסקה בענייני מים. 
 

זו דוגמה קטנה ויחסית טובה, תראו מה קורה ברצועת עזה שיכולה הייתה להיות ריביירה מזרח תיכונית, ועשר שנים אחרי שיצאנו ממנה היא עדיין מחנה פליטים מוזנח. כך שגם אם "ניפרד לשלום", כדברי מנטרת השמאל, הרי שהם יתדפקו על דלתנו כדי להתפרנס, ואם נסגור אותה - יחפרו מתחתיה או יירו מעליה.
 

גם לצבא חלחלה תפיסת השמאל כאילו אוטוטו נפרדים מהשכנים לשלום. בשנים האחרונות המנטרה הצבאית הפכה ל"הכלה". בהתחלה המשמעות הייתה: תנו להם לנהל מרקם חיים תקין, אל תתערבו, אל תיכנסו לכפרים. אבל השבוע התבשרנו על המלצותיו של אלוף הפיקוד רוני נומה - שכנראה לא עלה מסוריה כמו ברוך ולא מקשיב מספיק למנטליות הערבית כמו עמאר הקליינט שלו מסמוע. שחררו מחבלים, אמר נומה, ותנו למנגנוני הביטחון הפלסטיניים עוד נשק, וגם ג'יפים ממוגנים. 
 

המהלך שלו הפוך מהמהלכים המדיניים שמובילים שר הביטחון וראש הממשלה. הוא לא רוצה להחזיק גופות מחבלים, הוא לא רוצה להרוס בתים. סליחה, מה המסר שעובר לרשות? הפעילו טרור וקבלו כלי נשק? 
 

תפיסת העולם שלפיה אפשר להסתמך על כידוני הרשות הפלסטינית היא אנכרוניסטית ולא הוכיחה את עצמה בשנים האחרונות, מפני שהפלסטינים שיוצאים לרצוח לא רוצחים "למען" אדמה, אלא "למען" הדת. כלי הנשק שהעברנו להם בעבר שימשו לא פעם נגדנו, כך נרצחו ישראלים רבים. על ישראל להיות מצד אחד בשליטה צבאית מלאה ביהודה ושומרון, ומצד שני לאפשר לפלסטינים תמרון כלכלי רחב ככל האפשר. 
 

הדבר היחיד שאנחנו צריכים להיפרד ממנו הוא עצם רעיון ההיפרדות. כשניפרד ממנו ונבין שהפלסטינים הם בעיה שלנו ואנחנו הפתרון שלהם, נדע להחזיק ביד את המקלות והגזרים שיביאו בסופו של דבר לדו־קיום ולשגשוג בין הים לירדן.