נאמנות על תנאי: פרשת פולארד מהווה תמרור אזהרה ליהודי ארה"ב

פולארד שוחרר בתנאים מגבילים דרקוניים מאוד. בחמש השנים הבאות הוא יחיה בעוצר משעה שבע בערב עד שעה שבע בבוקר. אסור יהיה לו לגלוש באינטרנט, וכל מעסיק פוטנציאלי יצטרך לתת גישה חופשית לשלטונות החוק למערך המחשבים שלו. משמעות הדבר בשנת 2015 ברורה: פולארד לא יוכל לעבוד.
 

וזה עוד לא הכל: פולארד לא יוכל לעלות לישראל, הוא אפילו לא יוכל לצאת מניו יורק. כל הפרה הכי קטנה של התנאים הללו עלולה להביא להחזרתו המיידית לבית הסוהר.
 

אבל לפני שמאפשרים לזעם להשתלט על השכל, יש לזכור שהכוס אפילו לא חצי ריקה כאן. כאשר משווים את תנאי מעצר הבית שלו לתנאי מעצרו עד כה, ברור כי בכל זאת ביום שישי חל שיפור אמיתי בחייו העלובים והעצובים של פולארד. אפילו אם הוא נתון לפיקוח חודרני מסביב לשעון, אין כמו בבית.
 

האי־צדק הגלום בתנאי שחרורו זורק אותנו בחזרה לסיפורו ב־30 השנים האחרונות, וחושף את האמת על מצבם של יהודי ארה"ב ועל יחסי ישראל־ארה"ב. 

את העובדות שמענו אין ספור פעמים, אבל בכל זאת שווה להזכירן: בתחילת שנות ה־80, במהלך שירותו במודיעין חיל הים האמריקאי, פולארד העביר מידע מסווג לישראל, בת בריתה של ארה"ב. העונש הממוצע בגין עבירה זאת הנו 2־5 שנות מאסר בפועל. פולארד נדון למאסר עולם.
 

בדרך כלל, אסירים כאלה נדונים לתנאים קלים יחסית; פולארד ישב בבידוד כעשר שנים. בדרך כלל, אסירים מקבלים קיצור של תקופת מאסרם בגין התנהגות טובה והבעת חרטה על מעשיהם; פולארד ריצה את מלוא תקופת המאסר, על אף שהתנהג באופן מופתי, הביע חרטה פעם אחר פעם, ושורה של פוליטיקאים, ראשי מודיעין וראשי מערכת הביטחון האמריקאי המליצו על שחרור מוקדם.

חושף את האמת על מצבם של יהודי ארה"ב. צילום: רויטרס

אף אחד מחמשת הנשיאים שכיהנו ב־30 השנים האחרונות לא הסכים להקל את עונשו, על אף שישראל היא בת ברית אסטרטגית של ארה"ב. ועכשיו, לאחר שריצה את מלוא עונשו, סאגת פולארד רק החליפה כתובת. מבית המאסר בקרוליינה הצפונית הוא עבר לבית מאסר בבית דירות בניו יורק.

איפה הקהילה היהודית האמריקאית? בשבוע האחרון תנאי השחרור הדרקוניים של פולארד התקבלו בדממה. מלבד עורכי דינו של פולארד ומספר קולות בודדים, לא נשמעה מחאה מקרב יהודי ארה"ב. ולא בכדי.

אויב המדינה

פרשת פולארד מהווה תמרור אזהרה ליהודי ארה"ב. היא מסמנת להם כי מקומם בחברה האמריקאית הוא למעשה כשל מקומו של אסיר משוחרר על תנאי. זה כאילו הוכנס להם קול בראש החוזר ואומר שאם לא יתנהגו יפה, יחושו בעצמם את נחת זרועו של השלטון. אם יפגינו נאמנות רבה מדי לישראל - וזכותה של יהדות ארה"ב להיות בעד ישראל - יזכו ליחס השמור לאויבי המדינה. 
 

אם המסר לא נקלט כראוי, אז הגיעה פרשיית הריגול המזויפת של איפא"ק. בשנת 2004, כרעם ביום בהיר, כותרות עיתונים לפתע פתאום זעקו כי עובדים בכירים של השדולה הפרו־ישראלית, קית' ויסמן וסטיב רוזן, פעלו בקנוניה עם חוקר בסוכנות המודיעין של משרד ההגנה, בשם לארי פרנקלין ועם איש השגרירות הישראלית נאור גילאון, כדי לסכל את מדיניות ארה"ב כלפי איראן.
 

השדולה הפרו־ישראלית הוצגה כארגון ריגול, וראשי איפא"ק נאלצו לפטר את ויסמן ורוזן. גילאון הוחזר לישראל. ופרנקלין, ביש המזל, קיבל איומים על משפחתו מבלשי ה־FBI. רק כעבור חמש שנים כל סעיפי האישום נגד ויסמן ורוזן בוטלו. גזר דינו של פרנקלין, שבתחילה עמד על 13 שנות מאסר, קוצר לעשרה חודשי מעצר בית שכבר בוצעו. איפא"ק נוקה מכל חשד.
 

לאורך כל שנות הטיפול בפרשיית ריגול, שלא הייתה ולא נבראה, פרשת פולארד ריחפה באוויר. בהשראתה כל בכירי ממשל בוש היהודים שהוכרו כפרו־ישראליים, מסגן מזכיר ההגנה פול וולפוביץ ועד עובדי המועצה לביטחון לאומי, היו נתונים למעקבים חודרניים ובלתי פוסקים מצד הבולשת הפדרלית. כל יהודי עובד ממשל שנחשב פרו־ישראלי מדי, נחשד מיד בנאמנות כפולה ובריגול.
 

המסר של פרשת פולארד ופרשת איפא"ק היה כי יש גורמים רבי עוצמה בתוך הבירוקרטיה האמריקאית שאינם רואים את יהודי ארה"ב כאמריקאים מן המניין. תמיכתם של אלה במדינת ישראל גורמת להם להיתפס כחשודים, בניגוד לאמריקאים ממוצא איטלקי או אירי, ששומרים על אהדה מיוחדת למדינות האם שלהם, מדינות שכמו ישראל הנן בנות ברית של ארה"ב. 
 

יהודים אמריקאים המכהנים בתפקידים רגישים בתוך מערכות החוץ והביטחון של ארה"ב צריכים להבין שלהבדיל מאמריקאים אחרים, הם שם על תנאי. וזה מביא אותנו אל מדינת האם - לישראל.
 

מדינת ישראל יכולה להפיק לקח גם בכל הקשור ליחסיה עם יהודי ארה"ב ועם השלטונות האמריקאיים. בדרך כלל ישראלים רואים את הקהילה היהודית באמריקה כרבת עוצמה, שאפשר לסמוך עליה שתדע לשמור על עצמה וגם לשמור עלינו. מפרשת פולארד אנו למדים שהמצב אינו חד־משמעי.
 

הקהילה היהודית האמריקאית היא אומנם הכי חזקה בתפוצות, אבל היא רחוקה מלהיות כל יכולה. הלחצים המופעלים על יהודי ארה"ב בכל הקשור ליחסיהם עם ישראל, מביאים אותם למצב שבו הם מתקשים לפעול בנושאים רגישים, שבהם אין שיתוף אינטרסים רחב בין הממשל לממשלה בירושלים.  
 

ראינו את זה באופן חד־משמעי  כשארגונים יהודיים אמריקאיים רבים היססו להתנגד באופן נחרץ להסכם הגרעין של ממשל אובמה עם איראן. ואנחנו רואים את זה כל יום ביחס המבולבל של הקהילה היהודית האמריקאית בכל הקשור לפלסטינים. כאשר ישראלים דנים בנושאים הללו עם ראשי הקהילה באמריקה, הם צריכים להבין כי לטובת הקהילה, עדיף להשאיר עד כמה שאפשר את ראשיה מחוץ לסבך היחסים. 

מציאות מורכבת  

וזה מביא אותנו ליחסי ישראל עם השלטונות באמריקה. פרשת פולארד חשפה בפנינו את המציאות הקשה, שלפיה יש גורמים רבי עוצמה בממשל האמריקאי שעוינים את ישראל בפרט ויהודים בכלל. זרועותיהם ניכרות במחלקת המדינה, כמו גם במשרד ההגנה, ב־CIA וב־FBI. הרצון של אותם גורמים הוא לכרסם במעמדה של ישראל בוושינגטון. השלכות פרשת פולארד על האמון האמריקאי בנאמנותם של יהודי ארה"ב, משמשות כאחד המנופים החזקים שיש להם במאבקם בברית ישראל־ארה"ב.
 

מצד שני, יש גורמים אחרים בוושינגטון. אנשים חזקים ובעלי עוצמה רבה שתומכים בישראל. הציבור האמריקאי הכללי תומך בישראל ולפיכך גם נציגי הציבור בקונגרס, ברובם, תומכים בה. בתוך קהילת המודיעין האמריקאי, לצד אלה שעוינים את ישראל, יש גם רבים שרואים בה בת ברית שאין לה תחליף. גם בקרב מפקדי הצבא האמריקאים ובקהילת העסקים, יש תומכים מובהקים לישראל. 
 

משמעות הדבר היא שתמונת היחסים בין ישראל וארה"ב מורכבת, ועלינו לפעול בתוך המורכבות הזאת ברגישות ובחוכמה. למרבה הצער, בדרך כלל איננו משכילים לעשות זאת. במקום להבין שהמציאות איננה חד־משמעית, לא מעט ישראלים שמכהנים בתפקידים בכירים, מתייחסים רק לצד אחד של היחסים. או שהם מאמינים שהכל יהיה בסדר, או שהם מאמינים כי אם נעז לחלוק על עמדתו של הממשל, נהרוס את היחסים ועל כן אסור לנו להתנגד לוושינגטון.

הביקור שערך השבוע בישראל ג'ון קרי, מזכיר המדינה, הוא דוגמה מובהקת לתסמונת החשיבה החד־ממדית בכל הקשור לארה"ב. עצם ביקורו והתעסקותו בנושא הפלסטיני השולי פחות משבועיים אחרי הטבח בפריז, ובזמן שרוסיה תופסת מקום מרכזי במלחמה עם סוריה, הוא עדות לכך שבכל הקשור ליחס הממשל לישראל, רציונליות איננה משחקת תפקיד מרכזי. 
 

ערב ביקורו של קרי, פרסם אהרון מילר, שכיהן כמתווך תהליך השלום של שנות ה־90, מאמר ב"וול סטריט ז'ורנל" שבו טען כי מדובר מעשה הזוי ובבזבוז זמן ואנרגיה של מזכיר מדינה, בזמן שהמזרח התיכון בוער.

בזבוז זמן, ביקור קרי בישראל. צילום: פלאש 90

אבל במקום להבין כי מדובר באדם שאפילו התומכים האמריקאים הגדולים של מדינה פלסטינית כבר אינם סופרים, ואין טעם לנסות לרצות אותו, מפקדי צה"ל החליטו ככל הנראה שאין מנוס אלא להתקפל בפניו. ועל כן, ביום רביעי הגיש צה"ל המלצות לקבינט בכל הקשור לטיפול בטרור הפלסטיני שהיו כמעט זהות לדרישות שקרי עצמו הגיש לראש הממשלה.  
 

גם היחס של מערכת הביטחון בעשור האחרון בנוגע לאפשרות של נקיטת מדיניות עצמאית בכל הקשור למתקני הגרעין של איראן, נובע מאותו מקור. לפי ראשי מערכת הביטחון, ממאיר דגן והלאה, אסור לישראל לפעול בניגוד לעמדת ארה"ב.
 

מאז שנודעו תנאי השחרור המגבילים של פולארד, רבים בארץ שואלים אם כדאי לישראל לבקר ולמחות נגדם, ולדרוש שיתאפשר לפולארד לעלות לארץ.

אולם בשל העובדה שיחסי ישראל־ארה"ב אינם חד־ממדיים, יש למדוד את הרווח מול המחיר. אפשר לדרוש שהנשיא אובמה יאפשר לפולארד לעלות לארץ, אבל על ישראל לחשוב איזה מחיר כדאי לה לשלם עבור זה. באותו אופן אפשר להביא לגיבוי ממשל אובמה בעמדה הישראלית בנושא הפלסטיני, אבל בתמורה ישראל תיאלץ לוותר על הזכויות שלה ביהודה, שומרון וירושלים. המחיר של יישור קו עם הממשל בנושא הגרעין, יהיה להשלים עם איראן גרעינית.

ישראל מרוויחה הרבה מיחסיה עם ארה"ב. צה"ל חי על פלטפורמות לחימה אמריקאיות, והגיבוי המדיני של ארה"ב באו"ם הוא נכס משמעותי ברמה המדינית. אסור להקל ראש בכך. 
 

פרשת פולארד מלמדת אותנו ששום דבר אינו בחינם. האתגר האמיתי הוא הצורך להיישיר מבט למציאות מורכבת, ולפעול בתוכה באופן ששומר על היחסים עם ארה"ב ועל האינטרסים החיוניים של ישראל כמדינה וכעם.