על שולחן הכנסת הניחה ח"כ שרן השכל הצעת חוק שעניינה בוררות חובה בשירותים חיוניים. במהלך שבעת העשורים האחרונים הונחו לפחות 20 הצעות חוק דומות או זהות לה, אך ממשלות ישראל לדורותיהן - אף שהחוק היה רצוי להן עד מאוד - הרימו דגל לבן אל מול זעם ההסתדרות והתנגדות הוועדים הגדולים והחזקים במשק.
לפני שבועות אחדים, כשהזעיף הגשם הגדול ועשרות אלפי בתים נותקו מחשמל, התברר שבחברת החשמל מתנהלת שביתה איטלקית ולכן נדרשו לפחות שלושה ימים עד שתוקנו התקלות. עוד קודם לכן נתקלנו בשביתות בנמל התעופה שהתקיימו דווקא בימים העמוסים בשנה ועיכבו מאות אלפי ישראלים. ועוד לא עסקנו בוועדים של נמלי הים, שמפעם לפעם פוצחים בשביתה וגורמים נזק בל ישוער לייבוא ולייצוא, ובעקיפין גם להעלאת יוקר המחיה.
זכות השביתה מקודשת ונקנתה בדם, יזע ודמעות, ובהחלט ראוי לשמור עליה. אך היא איננה זכות אבסולוטית. מולה קיימת זכות הציבור לקבל שירותים חיוניים מהמונופולים הגדולים במשק, שהם בעיקר ממשלתיים.
כששתי זכויות עקרוניות מתנגשות זו בזו, פוסק בית המשפט העליון שיש להניחן על כפות המאזניים ולבחון איזו זכות גוברת. אשקף את דעת רוב הציבור אם אומר שהזכות לקבלת שירותים חיוניים גוברת על הזכות לחופש השביתה.
בגופי הביטחון המופקדים על חיינו אסורה השביתה, כפי שאסורה ההתארגנות הוועדית. לפיכך אין ועד עובדים בצה"ל, בשב"כ, במשטרה, בשב"ס ובמוסד. ואין גם שביתות. למרות זאת נראה שתנאי העבודה שלהם טובים לא פחות - ואולי אף יותר - מתנאי העבודה של גופים עוצמתיים אחרים במשק, כמו חברת החשמל, נמלי האוויר והים, חברת המים הלאומית ואחרות. יש מי שדואג לעובדי כוחות הביטחון והוא עושה את זה לא רע בכלל, גם בלי ועד עובדים ואיומי שביתות.
יכול להיות שדווקא עכשיו, בקואליציה המצומצמת יותר מקודמותיה, קיימת הזדמנות פז לחוקק את החוק החיוני הזה, שאומר בפשטות שאם יוכרז סכסוך עבודה בשירות חיוני (ולעניין זה השירותים החיוניים הם בעיקר המונופולים הממשלתיים) תהיה ההכרעה בו מסורה בידי ועדת בוררים ניטרלית ואובייקטיבית, ועד ההכרעה תישלל זכות השביתה באותם שירותים.
בהסכם הקואליציוני של הממשלה הנוכחית היה ניסיון לכלול סעיף שיחייב את חברי הקואליציה להצביע בעד הצעת החוק, אך הודלף שתנועת כולנו של משה כחלון סירבה למהלך, שוב משיקולים של יחסים קרובים עם ראשי ההסתדרות וראשי הוועדים החזקים במשק ועל חשבון הציבור.
יש לקוות שחרף הלחצים, הממשלה תשכיל לשים בראש מעייניה את טובת הציבור במובן הרחב של המילה, ותגרום לכך שהצעת החוק תתווסף לספר החוקים שלנו.
חם, חם, מצטנן
בקרוב תונח על שולחנה של הכנסת הצעת חוק פרטית בנושא "תקופת הצינון". ההצעה מבקשת לקצר את משך ההמתנה הנדרש בחוק הצינון למשרתים בכוחות הביטחון המעוניינים להצטרף לפוליטיקה. על פי החוק הקיים, תקופת הצינון עומדת על שלוש שנים, וההצעה מבקשת להעמיד את תקופה זו על שנה או שנה וחצי.
הצבא, ובשנים האחרונות גם השב"כ, מהווים מקור לא אכזב לגיוס פוליטיקאים. מאז קום המדינה השתלבו עשרות גנרלים בצמרת העולם הפוליטי, בהם עשרה רמטכ"לים (יגאל ידין, משה דיין, יצחק רבין, חיים בר לב, מוטה גור, רפאל איתן, אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק, שאול מופז ומשה יעלון). שלושה גנרלים כיהנו כראשי ממשלה (אריאל שרון, רבין וברק), תשעה קצינים בכירים כיהנו כשרי ביטחון (דיין, רבין, שרון, ברק, איציק מרדכי, יעלון, איתן, מופז ועזר ויצמן), שלושה מהם הושבעו לתפקיד שר לביטחון פנים (אבי דיכטר, גדעון עזרא ויצחק אהרונוביץ'), ועוד כמה מהם כחברי כנסת. גנרל אחד אף הגיע לכהונת נשיא (עזר ויצמן). ארבעה פוליטיקאים הגיעו מהשירותים החשאיים (גדעון עזרא, יעקב פרי, אבי דיכטר ואיסר הראל) ושלושה מצמרת המשטרה (אהרונוביץ', צור ומזרחי).
בשנת 2006, ככל הנראה בשל החשש שהרמטכ"ל דן חלוץ ייכנס למסלול הישיר לצמרת הממשלה - ואפשר להניח שזה היה קורה אלמלא מלחמת לבנון השנייה - נוצרה קואליציית אינטרסים מבוהלת בכנסת ששינתה את חוק הצינון.
במקום מאה ימי המתנה, כקבוע בחוק לגבי כל נושא משרה בכירה בשירות הציבורי, קבע החוק החדש, שזכה לכינוי "חוק חלוץ", שקציני צבא שדרגתם אלוף ומעלה ימתינו שלוש שנים לפני הגעתם לכנסת.
תקופת צינון היא חיונית בשל החשש מניגודי עניינים. כאשר נושא משרה ציבורית, קל וחומר קצין בכיר בגופי הביטחון, לוטש עיניים לחיים הפוליטיים, הוא עלול לקבל החלטות לא ענייניות כדי שישרתו אותו בקריירה החדשה.
אולם המעבר ממאה ימי צינון לאלף הוא חד מדי, מוגזם ולא מידתי. בעיקר אם מביאים בחשבון שבכירים במערכת הביטחונית נחשבים חלק מהמערכת תשעה חודשים נוספים לאחר סיום כהונתם.
על המסלול הפוליטי של ישראל ניצבים כרגע שני גנרלים, הרמטכ"לים לשעבר גבי אשכנזי ובני גנץ. מאחר שתקופת הצינון של אשכנזי תחלוף בקרוב, וזו של גנץ רק מתחילה, נראה שהתיקון לחוק נועד בעיקר לשרת את האפשרות שגנץ יעבור לפוליטיקה ללא מכשולים ביורוקרטיים מיותרים. אולם הואיל ולפי הפרסומים גנץ צפוי לחבור למפלגת העבודה, ספק אם לרוב הקואליציוני בכנסת בראשות הליכוד יהיה עניין לקצר את תקופת הצינון שלו.
יש שופטים בישראל
מאי פלג, ששמה קץ לחייה בסוף השבוע שעבר, ביקשה בצוואתה שגופתה תישרף לאחר מותה. מאחר ששריפת גופה אינה עולה בקנה אחד עם המשפט העברי, פלג צפתה מראש שמשפחתה הדתית תתנגד ותבקש להביאה לקבורה בטקס יהודי מלא. וכך היה.
בישראל כיבוד רצון המת גובר על נטיית הלב, והמשפט העברי אינו חל במדינה, להוציא בענייני גירושים ונישואים. זה לא מנע ממשפחתה של פלג, שממנה הייתה מנותקת במשך שנים רבות, לפנות לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולבקש צו שיאסור על שריפת הגופה ויורה על קבורה יהודית רגילה. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ארנון דראל, שמע את באי כוח הצדדים והחליט לכבד את רצון המנוחה ולאפשר את שריפת גופתה, כפי שציוותה.
המשפחה ערערה לבית המשפט העליון, וזה החליט באומץ לכבד את רצונה של פלג. "רצונה החופשי גובר על האינטרסים של בני המשפחה", אמר בפסיקתו השופט ניל הנדל. ואחרי ככלות הכל, יכול שדווקא בתי המשפט ולא הפוליטיקאים יהיו אלה שיושיעו אותנו מלהפוך למדינת הלכה.