השבוע עשיתי משהו שאני לא עושה בדרך כלל, יצאתי מהבית. הסיבה שנקטתי פעולה קיצונית כזו היא כי הייתי מיואש. הכל החל כשחבר שלח לי צילום מסך של נהג מונית גט–טקסי שהוא הזמין ושתחביביו הם “בלוני צורות, קסמים והפקת ימי הולדת". למי שלא מבין במה מדובר, הסבר קצר: כבר הרבה זמן שבמסגרת אפליקציית הזמנת המוניות גט–טקסי ברגע שאתה מזמין מונית אתה מקבל ביחד עם פרטיו הסטנדרטיים של הנהג (שם, סוג רכב, מספר טלפון) גם מידע על תחביבו ומתחת למידע הזה תמיד מופיע הכיתוב “אתה מוזמן לשאול אותו על זה". השירות הזה אמור לקרב בינך לבין הנהג וליצור אינטרקציה (שאיננה תמיד מבורכת) בנסיעה.
כמובן שסימסתי לחבר בחזרה שעליו לעשות הכל כדי לא לעלות על הנסיעה ההזויה הזו שנשמעת כמו פתיחה אפשרית לספר של האנטר ס. תומפסון (“היינו באמצע המדבר כשהנהג התחיל לספר על אהבתו להפקת ימי הולדת ובלוני צורות"). החבר סימס בחזרה שהוא סומך על אנשים שמחבבים בלוני צורות יותר מאשר הוא סומך על רוב חבריו לעבודה ועל בני משפחתו.
הנחתי את הטלפון בחזרה ואז חשבתי לעצמי שאם הייתי נהג מונית בגט–טקסי, אני לא יודע אם היה לי מה לכתוב בסעיף של התחביבים. כי האמת היא שאין לי שום תחביבים. העניין הוא שחיי חולפים עלי כבר שנים רבות בלי לנשום ובלי לשים לב שאני בעצם לא עושה שום דבר עם עצמי שאיננו במסגרת מה שנכנס לקטגוריה של “עבודה". ככה זה במשך שנים. אני תמיד נמצא בחדר העבודה מול המחשב והמקלדת ואין לי רגע לנשום. אין לי אפילו רגע להחליט אם אני בכלל רוצה להמשיך לנשום. חיי כל כך עלובים, עד כדי כך שבגט–טקסי לא היו מקבלים אותי לצי הנהגים. כי אין לי מה שדרוש מנהג. כבר ראיתי בדמיוני את הסיטואציה שבה אני מגיע למשרדי החברה ומבקש להצטרף לצי הנהגים ובתגובה אקבל אמירה קרה: “אנחנו לא יכולים להרשות לך לעלות על ההגה בלי תחביב". ואני אנסה בכל זאת לשכנע אותם: “אבל יהיו לי, אני מבטיח, זה עניין של שבוע–שבועיים ואמצא משהו".
“אבל בכלל אין לך רישיון נהיגה כרגע", אמרה לי אשתי מאוחר יותר כשבאתי והצגתי בפניה את הסוגיה, “אז איך תהיה נהג מונית?".
“לא, אני מדבר תיאורטית".
“אז תגיד תיאורטית, כי תיאורטית יש לי הרבה מה להגיד".
ככל שעבר הזמן ידעתי שאין לי ברירה אלא להתאמץ ולמצוא לי תחביב. אז התאמצתי ופתאום נזכרתי שבאחד הטיולים שעשיתי לא מזמן עם הכלב בשכונה ראיתי על לוח המודעות מודעה על חוג פיסול בעיסת נייר במרכז הקהילתי. החלטתי לעשות משהו שאני לא נוהג לעשות - לצאת מהבית - וללכת לשם כדי לבדוק את האופציה שפיסול בעיסת נייר יהיה התחביב שלי. נכון שחלק מהסיבה לכך שהחלטתי ללכת לשם היא כי ידעתי שאולי זה ייתן לי חומרים שאוכל לכתוב עליהם בטור שלי (אין לכם מושג כמה זה קשה לכתוב טור אישי שבועי כשאתה לא ממש יוצא מהבית ותקוע כל היום בראש שלך), אולם לעתים הסיבה לכך שהגעת למקום כלשהו לא חשובה כמו עצם זה שפשוט הגעת.
***
כמובן שהגעתי באיחור כמו תמיד. פתחתי את דלת החדר שבו אמור היה להתרחש החוג וראיתי מחזה קשה: עשר נשים בגילים מתקדמים שישבו מול שולחנות קטנים ולפניהן ערימת ניירות עיתון וקעריות עם חומר משונה. כולן הסתכלו עלי, והמדריכה שאלה אותי מה אני עושה פה. עד שעניתי מישהי מהנשים של החוג הסתכלה עלי ואמרה, “אתה לא... אתה לא זה? זה מהטלוויזיה?".
“לא, אני לא", אמרתי וסגרתי את הדלת. זה היה גדול עלי. יש גבול למה שיכולתי לעשות למען מציאת תחביב.
מאוחר יותר קראתי באינטרנט כתבה שהיללה את העונה החדשה של סדרת הטלוויזיה “פארגו". אמרתי לעצמי שאולי אני צריך להתמקד בצפייה בסדרות טלוויזיה ולהפוך את זה לתחביב שלי. ככה גם יהיה לי על מה לדבר עם אנשים אחרים, כי נדמה שבימינו כולם רואים באובססיביות כל מיני סדרות ומדברים עליהן אחד עם השני, ואני הרי תמיד מתקשה למצוא נושאי שיחה עם אנשים.
בלילה, לפני השינה, ניגשתי ל–VOD וחיפשתי את “פארגו". אשתי שאלה מה אני עושה. הסברתי לה שהחלטתי שאני הולך להתמכר לסדרות טלוויזיה ולפתח את זה לרמת תחביב. היא העירה שאני כבר רואה סדרה, “את הסדרה ההיא של סייד קשוע על החיים והדיכאון שלו".
“לא", אמרתי לה, “זה לא תחביב, את הסדרה הזו אני רואה במסגרת המאמצים לדו–קיום והכרת הצד השני".
פארגו היה כישלון. כלומר, אני בטוח שכל מה שכתבו על הסדרה נכון והיא גאונית וכל זה, אבל אני פשוט לא הצלחתי להתחבר לזה. אני משוכנע שהבעיה היא בי, לא בסדרה. אני פשוט לא מותאם לדרישות של העולם המודרני - אני מתקשה להתמכר לסדרות, אני מתקשה למצוא תחביבים ואפילו רישיון נהיגה אין לי, מה שרק מדרבן אותי עוד יותר להישאר בבית.
אלא שנכפתה עלי עוד יציאה מהבית השבוע. אבי חגג השבוע יום הולדת 70, ואני נסעתי לבית העלמין של נהלל כדי לעלות לקברו. כשנכנסתי לבית העלמין ראיתי קבוצת ילדים בגיל חטיבת הביניים שהגיעה לעשות את הסיור הקלאסי בבית העלמין הזה שמקבץ בין קבריו כל מיני אישים שהשפיעו על ההיסטוריה. רבים מהם בני משפחה שלי.
כשאני הגעתי הקבוצה עברה מהקבר של אילן רמון אל הקבר של משה דיין, והמדריך הסביר במגפון משהו על מלחמת ששת הימים. בהמשך הוא גם הצביע לכיוון חלקת הקבר של אבי והסביר “שהבן שלו, אסי דיין, קבור שם". חלקת הקבר של אבי ממוקמת בחלק החדש של בית העלמין ובשל כך יוצא שאבי נמצא לבדו בשורה ובשטח משלו. “למה קברו אותו לבד?", שאל אחד התלמידים את המדריך ואז מישהי בקבוצה הציעה שאולי זה “בגלל שהוא היה בן אדם מאוד עצבני והוא ביקש להיות לבד".
זה הזכיר לי שאבי באמת היה אדם מאוד בודד ועצבני, נטול חברים, שהזניח את חיי הפנאי ובחר להתמקד בצורה טוטאלית בעבודה. כשהיית שואל אותו מה שלומו, הוא היה עונה לך ברשימה של מה שהוא עושה כעת מבחינה מקצועית, על איזה תסריט הוא עובד עכשיו, היכן הוא משחק. מעבר לזה לא היה לו הרבה בחייו, והוא גם לא רצה שיהיה. גם אני בדרכי הפכתי להיות כמוהו, אם אתם מנתקים ממני את העבודה, אתם מקבלים אדם די ריק. נראה לי שאני חייב לעשות עם זה משהו. מזל טוב, אבא.