בערך אחרי שני שלישים מ"ספקטר", הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד (ודווקא על רקע הטענות שלפיהן בסרטים האחרונים של 007 הידלדל מאוד מלאי הגדג'טים שאפיינו תמיד את סרטיו), נחשפת ההמצאה הכי טובה עד כה בתולדות הלהיט הקולנועי הוותיק: בלונדינית יפה וחכמה שמשחקת אותה בהתחלה הארד טו גט, אבל מהר מאוד עוזרת לו לפוצץ את הרעים וחוגגת איתו כמו שצריך את הניצחון, כולל הודאה (מהירה מדי לטעמי) בכך שהיא אוהבת אותו - מחליטה מקץ כמה ימים של פיצוצים ביום וזיקוקים בלילה לצאת מחייו הסוערים ולהיעלם.



כן. כבר ראינו הכל מהמרגל המושלם: מכוניות שמאחורי פנסיהן מסתתרים מקלעים, שעונים שמהם יוצאות קרני לייזר, אקדח המזהה את טביעות אצבעות בעליו ועוד - אבל אישה יפה שמסתפקת במערכת יחסים בת שבוע ונעלמת אל הערפל הלונדוני - זה עוד לא! כאן עלי להזהיר מספוילר קטן ולקבוע כי העובדה ש"הרעים" חטפו אותה כמה דקות לאחר מכן והכריחו את בונד להזיע כהוגן על הקשר (תרתי משמע), היא מבחינתי פשע גדול בהרבה מאשר כוונתם לפוצץ, נניח, אצטדיון כדורגל הומה אדם.



כחלוף שבועיים מהשקתו, "ספקטר" סובל מביקורות בינוניות: המבקרים "מודים" שהוא לא נופל לתהומות שאליהן הגיע "קוואנטום של נחמה" (ללא ספק מתחרה ל"מונרייקר" על "הבונד הגרוע בהיסטוריה"), אבל לגנותו הם מציגים כמה חורים בתסריט. אני מודה שצחקתי למקרא הביקורות האלה: זה שלא ברור איך "ספקטר" קשור לאירועים מעברו של בונד - זה מפריע להם, אבל העובדה שהוא נוהג ביד אחת בספיד־בואט וביד השנייה יורה באקדח (כל מי שאחז פעם אקדח יאמר לכם עד כמה יעילותו מוגבלת בטווחים שעולים על 10־15 מ'), זה סביר, נכון?



רוצה לומר, הקשר בין בונד למציאות ניזון תמיד מהרצון של גברים להאמין. זה מגיע כנראה מאותו מקום שבו אתה רוצה להאמין שהאישה הצעירה, היפה, המתוחכמת והלוהטת שלה נישאת תמשיך לארח במאור פנים את החברים שלך לצפייה משותפת בליגת האלופות, נניח, גם אחרי שתקדש אותה כדת משה וישראל. העובדה שדבר כזה עוד לא קרה מעולם בכל תולדות ההיסטוריה של היחסים בין שני המינים, לא מונעת מקורבנות תמימים של הטרור הזוגי להמשיך לדרוך על כוסות מזכוכית לזכר חורבן חייהם (אני מת על הגברים שמסכמים זוגיות ארוכה בקלישאה: "אשתי היא החברה הכי טובה שלי". ברור גבר, היא דאגה שהיא תהיה היחידה).



איפה היינו? אה כן, בגברים ואמונה. אומרים שזה הסרט האחרון של דניאל קרייג כג'יימס בונד. ובכן, היחסים שלי עם מר קרייג התחילו ברגל שמאל: הוא הפציע בחיי עם "קזינו רויאל", שבו הייתי מוכן לסלוח לו על העובדה שנולד ללא שיער גוף, אלמלא היה מתאהב נואשות באישה עם שם של קטנוע. דבר כזה לא קרה לבונד מאז "בשירות הוד מלכותה", הסרט היחיד של לייזנבי המנוח לפני שקראו שוב לקונרי לדגל. דווקא ב"הוד מלכותה" פרגנתי לסצינה ההיא שבה 007 אוחז את אהובתו המתה ומתייפח כמו אוהד ריאל מדריד אחרי ה"קלאסיקו": אז, בשנות ה־60, מדובר היה כמעט בחתרנות. במקרה של קרייג החלקלק, מדובר בכניעה לשליטה הנשית בהרגלי הפנאי שלנו.



הו ג'יימס, איך נפלו גיבורים! בדיוק אחרי שפירס ברוסנן (המצוין!) סיים את החוזה שלו והלך למות ביום אחר, החליטו בהפקה שעם כל הכבוד לטריקים ולשטיקים, הרי שכדי להביא את הכלבלבים לאולמות הקולנוע, יש לרצות את מי שאוחזות ברצועה, אז הם המציאו את בונד המטרוסקסואל שמתאהב ובוכה (ואז נבהלו מעצמם עד כדי כך שיצרו את "קוואנטום של נחמה" הזוועתי) ולא נחו עד שהפכו את מאניפני - ההיא שכל גבר צריך בחייו ושאפשר לסמס לה "ערה...?" בשלוש לפנות בוקר - לידידה שבסרט הנוכחי מעיזה לדבר עם 007 בטלפון על ענייני עבודה, בעוד גבר זר נמצא במיטתה. אז אני שמח בשביל קרייג שיוצא לו לעזוב את תפקיד האלטר־אגו האולטימטיבי של כולנו, דווקא אחרי שהחזיר בסרט האחרון מעט מהכבוד של כולנו עם שתי נשים שונות (אומנם אחת כבר בת 50, אבל אם כבר סיעודית, עדיף שתהיה מוניקה בלוצ'י), וחושף את הקווים לדמותו של הבונד הבא בסדרה: חנון הייטק שהורג רעים רק במשחקי מחשב, מביא בוכטות הביתה, מתחתן עם החברה שלו מהתיכון, חבר בקבוצת ריצה וצמחוני על גבול הטבעונות.



אגב, בתחילת הסרט הבא, "קיו", יחליף לו את הרכב בטויוטה פריוס היברידית עם סמל חברה קטן ליד מכל הדלק, ובסצינת השיא: הוא ומאניפני יחלקו גלידה דלת־שומן וחבילת טישיו אחרי פרידה טראומטית שהיא עברה. הו ג'יימס, למה לא יכולת פשוט להיעלם כמו האסטון מרטין ההיא?