אומנם הסיבה העיקרית לצניחת המפלגה מ־12 מנדטים בכנסת הקודמת לשמונה בלבד בנוכחית הייתה ההיסטריה שיצר ראש הממשלה עם האזהרה המופרכת והמאיימת של הרגע האחרון, שהערבים נוהרים בהמוניהם לקלפי, שגרמה, בין השאר, למעבר בוחרים מהבית היהודי לליכוד. אבל ברור לדעתי שגם תהליך החילון שמנהל בנט במפלגה, ששריון מגל היה אחד מביטוייו, פגע בה בבחירות.
אין זה סוד שמטרתו האישית העיקרית של בנט אינה להיות ראש מפלגה דתית־לאומית, גדולה ככל שתהיה, אלא להגיע לראשות הממשלה. הוא לא יוכל להגיע לכך כראש הבית היהודי גם אם תגדל, כל עוד היא מפלגה דתית־לאומית בלבד, בעצם מין מפד”ל משופרת ומודרנית (אף כי אידיאולוגים ציונים־דתיים מתנערים מקביעה כזו לחלוטין). מטרתו, מותר להניח, היא להשתלב בליכוד, כשהוא נוחת שם בראש גוף פוליטי גדול יחסית, שאינו מסוגר בגטו דתי ואינו בעל זהות דתית מוחלטת ומוקפדת, ולהשתלט באמצעותו בבוא היום על הליכוד.
הוא מנסה בעצם לבנות את הבית היהודי כפלטפורמה שתוביל אותו למטרת־העל שלו. מכאן גם מגמתו לצרף חילונים לרשימה לכנסת, שהתחילה עם איילת שקד ועשתה צעד קדימה עם ינון מגל. צריך להודות שכחברי כנסת הם התגלו כמוצלחים למדי, אך צריך גם לדעת כי מהלך חילון המפלגה אינו לרוחם של לא מעט תומכים בכוח שלה.
אי שביעות רצונם של אלה ושל רבניהם מהמהלך הזה, בתוספת הסתייגותם מאורח החיים ומההתנהלות הדתית של בנט – מהכיפה הקטנטנה ועד חיבוקים פומביים עם נשים – גרמו אף הם לבריחת בוחרים פוטנציאלים של הבית היהודי, בעיקר החרד”לים, למפלגות חרדיות. הרב צבי טאו, מנהיגם המובהק של רבים מהחרד”לים, אף העביר ערב הבחירות, רשמית ובגלוי, את תמיכתו לרשימת אלי ישי, וחסידיו־תלמידיו הסרים למרותו הלכו בעקבותיו ותרמו בכך לאובדן מנדטים של הבית היהודי.
לא צריך להיות קורא מחשבות כדי לשער שבנט מפנטז על רשימה לכנסת שהוא יקבע את המועמדים בה, כמו שעושים לפיד, כחלון וליברמן. בינתיים הוא מסתפק בשריון מועמד משלו, כמו נתניהו בליכוד והרצוג־לבני במחנה הציוני. אלא שפעמיים כשל בכך. קודם עם הניסיון לשריין את כוכב הכדורגל אלי אוחנה, שלא היה לרוח המפלגה ועורר בה התנגדות עזה, ואחר כך עם ינון מגל (בדיעבד, ייתכן שאוחנה היה מועיל יותר לבית היהודי).
מעבר לכך שכדאי היה שיבדוק לפני ההצנחה אם אין שלדים בארון של חברו המוכר לו היטב, הרי שבנט נסחף במינוי מגל אחרי המודה של מעבר עיתונאים לפוליטיקה שדי מיצתה את עצמה, וגם במקרה הזה לא נתנה את הפרי המיוחל בבחירות. אם מנהיג כבר בוחר לשריין מועמד לכנסת, עליו למצוא אדם מוערך על רבים, עם כוח משיכה ציבורי חזק וביוגרפיה של יצירה ועשייה מעל ומעבר לזו שיש לינון מגל, עם כל הכבוד לכישוריו העיתונאיים. מועמד שהציבור יקרא עליו: “וואו!”.
בנט שגה כאן מבחינה אלקטורלית ופוליטית, גם בלי קשר לפרשת ההטרדות המיניות.