זרים בארצם: מדוע אף אחד לא מנסה להיכנס לראש של נערי הגבעות?

עכשיו, מכיוון שאנחנו לא גזענים, ולא עושים איפה ואיפה, בואו ננסה גם להבין את הטרור היהודי. לא להצדיק, חלילה. אנחנו לא אנשי שמאל פסיכדלי המתירים דם וקוראים לרצח. אנחנו חושבים שרצח הוא פסול ונורא, ובעיקר רצח רנדומלי של חפים מפשע. אבל בואו נעצור רגע את מחול הצדקנות ואת מס השפתיים, וננסה להיכנס לראשו של נער גבעות בדרכו לפעולת תג מחיר, להבין אותו ואת מניעיו. 
 

מה הביא אותו לרגע הזה? מה יש לו בלב, בראש? בואו נשרטט פרופיל. גיל: משהו בין 15 ל־20. גיל ההתבגרות הארד קור. זוכרים? הגיל הזה שהכל בו שחור או לבן, הכל קיצוני ומובהק, מי לנו, מי לצרינו. הגיל בלי הפחד, הגיל של המרד הגדול, הגיל שבו חושבים שאין מה להפסיד, שבוחנים את המוסכמות מחדש ובועטים ברובן. 
 

לנערים האלה כנראה אין הורה, רב או מורה או סמכות בוגרת אחרת שמנתבת אותם בשנים האלה.  אז הוא בורח. ממילא - למי אכפת. מרד נעורים. יושב עם גיטרה ליד מדורה בגבעה בבנימין או בשומרון. קצת קר, אבל לראשונה הוא לא פחות טוב מאחרים, יש לו חברים כמוהו. מרגיש קצת שייך. מקשיבים לו. פוקח אוזניים, אוטם מבט, שלא יראו כמה הוא רך ופגיע מבפנים.

מחיר הדמים
 

פתאום מישהו בא נסער, ומספר שרצחו יהודים. "שחטו" הייתה המילה שהוא השתמש בה. המסיבה המאולתרת מסתיימת במועקה גדולה. ואז עובר יום. ועוד יום. ועוד יום. ולא נעשה דבר. צה"ל לא נכנס לכפר של הרוצחים, בג"ץ פוסק שאין להרוס את בתיהם בגלל איזה פלפול משפטי דחוק, וראש הממשלה - זה שאמור להיות לטובת היהודים, שמנהיג את המדינה שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" כמו שלימדו את הנער - מלהג קלישאות על כמה שהעם חזק ושזו לא אינתיפאדה אלא רק גלון טרור קטנצ'יק. והוא מביט בתמונה של היתומים החדשים, והעיניים בוערות מדמעות של כאב וזעם.
 

אח של חבר נקלע למטח אבנים בכפר הסמוך. הוא ירה באוויר ונלקח לחקירה. הנשק שלו הוחרם. חבר שלו נדרס, ומיד כשהחלים נלקח לחקירה. נער יפה נורה למוות. בערב הקימו מאחז במקום הרצח, כי זה מה שעושים. כי זה מה שצריך לעשות בשביל שהדם שלו לא יישפך לשווא. שהערבים יראו שאנחנו בונים ולא מתקפלים. שיבינו שהם לא ינצחו אותנו. שר הביטחון מורה לצבא להוריד את המאחז באותו ערב. התחושה שהמדינה מעדיפה את היהודים שלה מתים, מהדהדת בכל יום חזק יותר באוזניו.
 

והערבים? הוא רואה שהם מקבלים כל יום יותר אומץ. כל יום יותר חוצפה. הוא שומע אותם צועקים בחנויות של היהודים, פוגש רק אותם בתחנות הדלק, זה לא היה ככה פעם. מסתובבים בשכונות יהודיות, מציקים לבחורות. אין להם פחד, הם בעלי הבית כי אף אחד לא אומר להם אחרת. הוא מרגיש כל כך לבד. כל כך נבגד. נבגד על ידי המדינה היהודית הציונית, שהייתה אמורה להיות בעד היהודים, והיא פועלת נגדם. מתירה את דמם, מבזה אותם, לא נותנת להם להקים יישובים חדשים, מתעמרת בנוער הגבעות, לא נלחמת בכל הכוח באויבים שלה. לא נוקמת את דם הנרצחים. זאת לא המדינה שלו. כמה תמים היה לחשוב שזאת כן. 
 

ההפך. הוא מתחיל להרגיש יותר ויותר כמו החרדים שקוראים למדינה "השלטון הציוני". זאת בכלל לא מדינת ישראל, זו "המדינה הציונית". זה שלטון זר. הוא לא רוצה שום קשר איתו. שום שיתוף פעולה. לא מדובשו ולא מעוקצו. שלא יביאו לו עובדות סוציאליות ושיעורי רכיבה על סוסים. זה שלטון זר, וככזה - סופו לעבור מן העולם. הוא לא מתכוון להתגייס, ובטח שלא לשתף פעולה עם המשטרה או השב"כ. מספיק להסתכל בעיניים של שב"כניק פעם אחת בשביל לראות שגם הוא חושב ככה: שגם הוא יודע שאתה לא חלק מהמדינה הזאת. שאתה האויב. 
 

היחיד שאיתו - בינתיים - שאוהב אותו כמו שהוא, עם כל הקוצים והכעס והעצב והמרד, זה ה'. רק הקדוש ברוך הוא איתו. בלילה, בצריף המאולתר בגבעה, בקור וברעב, בחקירות השב"כ הארוכות, ברגעים של השבירה וברגעי השמחה. רק החוק שלו קובע, אתה עבד רק שלו, ולא של אף אחד אחר. 

והוא מאמין שהוא איתו גם עכשיו, הולך בלילה לבוש שחורים, תיק על הגב, ובתיק ספריי צבע, בקבוק נפט וכובע צמר.