אחת הזכויות השמורות לכתבים פרלמנטריים ותיקים היא הזכות להסתופף במחיצתם של גדולי הדור שמספרם הולך לדאבוננו ומצטמצם. כל אחד מהם שמסתלק והולך לעולמו מותיר אותנו עם הדור ההולך ופוחת. כזה היה יוסי שריד.
 
את שריד הכרתי תחילה כאיש נרגן סר וזועף. לא היה דבר שלא עורר את חמת זעמו, בין אם מדובר בהתנהלות של יריב פוליטי מבית או מחוץ, בין אם מדובר במעשה או מחדל זועק לשמיים, בין אם מדובר בעברית לא תקנית שהיתה לצנינים באוזניו או בידיעה עיתונאית שלא נראתה לו. "שלום. זה יוסי שריד", פתח בקולו העמוק את שיחת הנזיפה. אם בתחילה הוא עורר בי מורא לימים נשמעו לי גערותיו כפואטיקה במיטבה. 
 
יוסי שריד היה הילד הסורר של הפוליטיקה הישראלית. מי לא חטף מחרצובות לשונו, מי לא ספג את חיציו השנונים? יריבים פוליטיים מבית ומחוץ, שרים וחברי כנסת, רבנים ופוסקי הדור. בין אם היה זה בגין ובין אם היתה זו גולדה שאותה ממש תעב. בין אם היתה זו שולה אלוני ובין אם היה זה יוסי ביילין או אף הרב עובדיה יוסף.
 

על שריד נהגו לומר כי הוא לא בא לפוליטיקה כדי לחפש אהבה או חברים, הוא לא התחנף ולא ביקש לשאת חן, פיו ולבו היו שווים.  "את שמי קניתי לי בתפקידי השונים, כמי שנחוש ללכת נגד הרוח כשהיא רעה, ולשחות נגד הזרם כשהוא עכור, ומוכן לשלם את מחיר נחישותו", העיד פעם על עצמו וכשאמרו עליו שהוא מתנשא אמר שזה נכון...
נאומיו כמוכיח בשער ונביא הזעם היו שם דבר בכנסת והמליאה הריקה היתה מתמלאת כשיוסי שריד עלה אל דוכן הנואמים. כל נאום שלו היה מלאכת מחשבת, ההצגה הכי טובה בעיר, בטח בכנסת. בעברית משובחת ובלשון חריפה הוא הכה ביריביו ללא רחם והדבר שחברי כנסת חששו ממנו יותר מכל היה לשאת נאום אחריו.
 
שריד היה אשף בתקשורת והוא היה משווק את עצמו הכי טוב שרק אפשר. בעבר היה לו רומן קצר עם המקרופון בקול ישראל והוא  ידע למשל שעורכי החדשות ברדיו משוועים לידיעות בשבת בבוקר, וכך היו נפתחות מהדורות החדשות ביום השביעי בהודעה לתקשורת של יוסי שריד.
 

שולמית אלוני, ההספד שספד לה שריד היה יכול להיות לעצמו. צילום: ראובן קסטרו

אל ועדת החוץ והביטחון היה מגיע תמיד עם פתק מוכן ומייד כשהדלתות היו נסגרות היו דובריו הנאמנים מדווחים לעיתונאים בחוץ כה אמר שריד.
עכשיו כשהלך לעולמו מסתבר שלרבים יש את יוסי שריד שלהם. ותיקי הכתבים הפרלמנטריים, ואנוכי ביניהם, זכינו לעשרות אם לא מאות שעות של יוסי שריד במזנון הח"כים, מרביתן כשסיגריה אחר סיגריה נעוצה בפיו.

לא היה כמו שריד לרתק את שומעיו. יוסי היה פותח שולחן ואנחנו כתבי הכנסת התמוגגנו לשמוע את חידודי לשונו העוקצנית כשהוא מתאר מהזוית שלו את אירועי השעה וגם מעלה זכרונות מימי גולדה, פנחס ספיר, אבא אבן וירוחם משל ומנחם בגין ועד בנימין נתניהו. על כל אחד מהם היה לו מה לומר ואוי למי שנפל בפיו וזכה לחטוף מפניני לשונו.

את אבא אבן הוא ידע לחקות להפליא ואת גולדה מאיר הוא תעב תעוב של ממש. מעולם לא סלח לה על כך שלא הלכה למהלך מדיני שהיה יכול לדבריו למנוע את מלחמת יום הכיפורים. 
 
יוסי שריד לא היה רק איש נרגן ורואה שחורות לתפארת. הוא ניחן בחוש הומור אדיר והיה גורם לנו להתגלגל מצחוק גם מסיפורי ההיפוכונדריה שלו. שריד היה איש רעים להתרועע וגם שש אלי ריב ומדון איכותי כמו בהתקוטטות הידועה בינו לבין אהוד יתום, שאת מינויו לקצין הכנסת ביקש לטפרד על רקע חלקו בחיסול המחבלים בקו 300.
שיחה עם יוסי שריד היתה בעצם מונולוג. יוסי דיבר והיושבים לשולחן בעיקר שמעו ושתו בצמא את דבריו. גם אם לא הסכמת אתו לא יכולת שלא להתמוגג מפניניו.
 
לאחרונה פגשתי בו בבית הקפה הפתוח של פסטיבל עכו. שריד נמנה על חבר השופטים בתחרות התיאטרון. שעה קלה במחיצתו היתה בעיני ההצגה הטובה בעיר כשהוא מספר על הא ועל דא ושולח חיצים חדים מתער, כמו בימיו הטובים. כששולמית אלוני הלכה לעולמה בקשתי מיוסי שריד לומר כמה דברים לזכרה. היום, לאחר שהלך לעולמו, עברתי שוב על הטקסט ואמרתי לעצמי שדברי  ההספד של שריד על אלוני נשמעים היום כמו הספד שלו על עצמו: "שולמית אלוני הייתה אשה נדירה וחד פעמית. אין לה כפילים ואין לה עותקים ואני לא בטוח אפילו שיש לה יורשים. היא הייתה לא רק יחידה בדורה אלא יחידה בדורות רבים...רבים שנאו אותה ורבים אהבו אותה, אבל איש לא נשאר אדיש כלפיה". שריד לא יכול היה להספיד את עצמו טוב יותר.
ויש לי גם מזכרת קטנה ממנו. ספר שיריו שנקרא בפשטות "שירים" בו כתב לי הקדשה קטנה: "לאריק. אני מאמין שגם 'הקול הפרלמנטרי' הזה יעניין אותך".
 הבוקר עלעלתי שוב בין דפיו של הספר  "שירים" והנה אחד מהם "האם אני האחרון":
להקה של עורבים מתכנסת מעל ראשי
והכל סביבי נעשה פתאום מאוד אישי וחרישי.
האם הם יודעים עלי משהו שאינני יודע עדין
האם אני האחרון לראות את מה שגלוי לעין?