ביום חמישי שעבר טלפן אלי עורך האתר שאתם קוראים. "אמנון אברמוביץ' שלח מאמר תגובה למה שכתבת בטור הקודם שלך", בישר לי, "אני כבר שולח לך, כדי שתוכל לראות אותו לפני שהוא מתפרסם". "אין צורך", השבתי לו, "אל תשלח. מראש אני אומר לך שאין לי בעיה עם שום דבר שהוא כותב. אני מתחתי עליו ביקורת, וזה בסדר גמור שהוא ישיב לי כאוות נפשו".
רבי ומורי בתחום הזה היה אמנון דנקנר ז"ל, חובב פולמוסים בלתי נלאה, שכעורך הראשי של "מעריב" אפשר לי, כעיתונאי צעיר, לחבוט בו ובעמדותיו מעל דפי העיתון שהוא עמד בראשו, ולמיטב זיכרוני הוא אפילו נהנה מזה. אם היינו חושבים ב"מעריב" כמו אברמוביץ', ש"קטטות בין עיתונאים" הן "מאוסות", נראה שהתגובה שלו לא הייתה מתפרסמת, אבל מסתבר שאנחנו באים מתפיסת עולם אחרת.
כך או כך, ביום שישי בבוקר קראתי בעיתון את תגובתו של אברמוביץ', ומצאתי עצמי נבוך בשבילו. לפני שבועיים, למי שלא עקב אחרי הפרקים הקודמים, התלונן מנכ"ל חדשות ערוץ 2 אבי וייס על כך שבכל פעם שאברמוביץ' מתבטא במהדורה קורסת המערכת מטלפונים של צופים שמתקשרים להתלונן. וייס כינה את זה "מקארתיזם". אני, לעומתו, חשבתי שזה נפלא. שאין דבר יפה יותר מצרכני תקשורת שמגיבים על מה שאנחנו מאכילים אותם. אברמוביץ', מסתבר, חושב כמו המנכ"ל שלו. "פרקטיקה נפסדת ואלימה" הוא קרא לסיטואציה שבה הצופים, שמתרגזים ממה שהוא עושה על המסך שלהם, מתקשרים למערכת להגיד מה הם חושבים.
אברמוביץ' שייך לקבוצה מצומצמת של "עיתונאי האתמול". במהלך הקריירה הארוכה שלו חלו תמורות ענק בעולם התקשורת, אחדים מעמיתיו הצליחו להכיל אותן, אבל הוא וכמה מחבריו נשארו מאחור. באתמול. באתמול הזה היה ערוץ אחד בלבד. באתמול הזה לא היה פייסבוק. באתמול הזה לאיש לא הייתה דרך להגיב כשראו עיתונאי שמשקר או עיתונאי שמשתמש באופן לא הגון במשאב הציבורי שניתן לו.
באתמול הזה העיתונאי היה מלך. באתמול הזה, אם חיים יבין היה מתיישב אצלנו בסלון בתשע בערב ומכריז שעכשיו שמונה, אז עכשיו היה שמונה. פשוט כי לא הייתה דרך להתווכח איתו. ומי שבכל זאת התעקש לעשות את זה נאלץ לשלוח מכתב תלונה לרשות השידור, לחכות חודש עד שתגיע ועוד חודש עד שהתקבלה התשובה שבישרה ש"התלונה בטיפול", ואז להתיישב שוב מתוסכל מול מהדורת "מבט" הבאה, כי זה מה שהיה למסך להציע. זו הייתה העיתונות של פעם. הצופים קיבלו יחס דומה לזה שמקבלים צופי הטלוויזיה של היום בחלק ממדינות ערב, אבל לעיתונאי ששידר להם זה היה גן עדן.
כשאמנון אברמוביץ' רצה לקדם את מתן וילנאי לתפקיד הרמטכ"ל, הוא היה יכול לספר ביומן של הערוץ הראשון שיאסר ערפאת תומך בשאול מופז, ואף אחד לא היה יכול להתווכח איתו. כי לא היה איך. אז נכון שהמציאות לעגה לו, וכשמופז עשה לערפאת את חומת מגן וסגר אותו במוקטעה - אברמוביץ' יצא קצת נלעג, אבל לאף אחד לא היה איפה להגיד את זה.
ממש כמו אז, כשאמנון אברמוביץ', מוטי גילת ומשה נגבי התגייסו לסייע לפרקליטות להגיש כתב אישום מופרך נגד שר המשפטים יעקב נאמן. אברמוביץ' דיווח על אודות נאמן סיפורים שבהמשך התברר שלא היו ולא נבראו; הוא סיפר בלשונו הציורית ש"חוקרי המשטרה אומרים שגם כשהם מנסים להסיט את מבטם מהפרשיות השונות של נאמן - הפרשיות מסתכלות עליהם". אבל כשהעובדות נפרשו בפני כל, לא היה מי שיזכיר לאברמוביץ' את חטאיו.
אברמוביץ', כאמור, לא היה אז לבדו. היו איתו גם נחום ברנע ואמיר אורן ומוטי גילת ופה ושם גם כמה אחרים. כשהם התנפלו על מישהו מטעמיהם שלהם, לא היה לו סיכוי לצאת חי. הם החזיקו בכל עמדות המפתח. הם העלו והורידו. הם רוממו והשפילו. הם דחפו לקידומו של מי שנראה להם ולהסרתו מן הדרך של מי שהפריע. איש לא היה יכול להתווכח איתם. איש לא היה יכול להשיב להם. הם היו חבורת הבריונים של העיתונות הישראלית.
ואז, אז פתאום החלה תזוזת היבשות. פתאום החלו להיפתח עוד כלי תקשורת. פתאום נכנסו לשוק כמה עיתונאים שהסידור הזה ושיטות העבודה הללו לא נראו להם. פתאום הגיע מארק צוקרברג ואפשר לכל עקרת בית לאפות עוגה ביד אחת, וביד השנייה להגיד לאברמוביץ' שהוא מבלבל את המוח. וכאן, בנקודה הזאת, האברמוביצ'ים איבדו את זה. תעברו על שמותיהם בזה אחר זה ותראו שהקדמה הזאת והפלורליזם הזה, שהגיעו בלי הודעה מוקדמת, הרגו אותם זה אחרי זה. הם לא יכלו לסבול את המחשבה שעוד בעלי דעה נכנסו אל הסקאלה, ופתאום כל מה שהם אומרים יכול להיות נתון לוויכוח.
תראו מה קרה לנחום ברנע, שעד אתמול ראש הממשלה לא היה מעביר שבוע בלי לקיים איתו שיחה ואולי אף לשמוע מה הוא עצמו חושב, והנה פתאום כבר שנים ראש הממשלה לא סופר אותו. תראו מה קרה למוטי גילת - שבספר של אביגדור קהלני הוא מתאר כיצד הגיע אליו העיתונאי הביתה להסביר לו איזה קצינים במשטרה צריך לקדם ואיזה לזרוק - והיום, בערוב ימיו העיתונאיים, כדי לשרת את האכסניה שמארחת אותו הוא לא יכול למתוח ביקורת על אף אחד שנמצא בדרגה בכירה מזו של מזכ"ל הסתדרות המורים.
תראו מה קרה לאמיר אורן, שפעם היה מוציא ומביא במערכת הביטחון והיום הוא עוד עיתונאי שיש לו דעה, בין רבים אחרים, וזהו. וכשאתם רואים מה קרה לעמיתיו של אברמוביץ' לעיתונות ההיא, עיתונות האתמול, אפשר להבין ואפילו מעט לחמול כשהוא מנסה להיאחז בהיסטוריה בכל כוחו, מסרב להיכנע לרוחות החדשנות, ומתרגז על הצופים שיש להם מה להגיד נגדו. לא סתם מתרגז, אלא כשהם - הלקוחות שלו - מצלצלים למערכת כדי להביע דעתם עליו, הוא מכנה את מה שהם עושים "פרקטיקה נפסדת ואלימה".
אברמוביץ' לא מוכן לסבול ביקורת, לא שלי כאן ולא של הצופים שלו באשר הם, כי הוא עדיין רוצה להישאר השחקן היחיד על המגרש. הוא רוצה להעיר לראש הממשלה ולבוז לרעייתו, הוא רוצה ללעוג לחברי כנסת שחושבים אחרת ממנו ולעודד במחיאות כפיים סוערות את מי שמקדמים את השקפותיו, אבל דיר באלאק, שאיש - לא עיתונאי ולא צופה - יעז לעשות לו מה שהוא עושה לאחרים. וזאת, צריך להודות, השקפה קצת מוזרה על החיים, על הדמוקרטיה ועל העיתונות.
# # #
אמנון אברמוביץ' כבר מזמן חצה את הקו המפריד בין עיתונאי לפוליטיקאי, אל העבר הלא נכון. כן, אדם יכול להחזיק בכיסו תעודת עיתונאי, להיות בעל מקורות טובים, לשבת על כיסא מרכזי במהדורה הנצפית בישראל ואפילו להיות חתום על לא מעט סקופים, ועדיין לא להיות עיתונאי. כי עיתונות אינה מקום עבודה. עיתונות היא הוויה. היא תפיסת עולם. וכשאברמוביץ' מצהיר אחרי בחירות 2013: "התגייסתי לקילופו של בנט משום שאם הוא היה מקבל 19 מנדטים ולא יאיר לפיד - הפרשנויות היו מרחיקות לכת. היו אומרים הציבור אמר את דברו. לכן עדיף שלפיד הוא המנצח ולא בנט", הוא מעיד על עצמו שהשיקולים שלו אינם שיקולים עיתונאיים.
אבל עזבו את זה. היה פתטי לראות כאן בשבוע שעבר כיצד אברמוביץ' מלהטט במילים ומתפתל סביב הזנב של עצמו בניסיון להתמרק מהאמירה ההיא שלו בעד אתרוגו של אריאל שרון ערב ההתנתקות. "אני מיטיב להגדיר, אמרתי לכולם, אך לבצע, לאתרג, אינני יודע". אהה. ברור.
למי שלא זוכר, הנה תזכורת לציטוט ההוא של אברמוביץ', רק כדי שכל אחד יוכל לשפוט אותו בעצמו: "אני חושב שצריך לשמור על שרון כמו על אתרוג", הסביר בלי לגמגם, "גם בקופסה אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן. וגם עם טלוויזיה, ודאי. כי הוא היחיד שבאמת מסוגל לבצע את הדבר הזה". איך בדיוק אפשר להבין את המשפט הזה באופן שיעלה בקנה אחד עם תפיסה עיתונאית כלשהי? ואיך כל חבריו ועמיתיו של האיש, שוחרי דמוקרטיה וחופש עיתונות, איך הם מחלו לו על האמירה הזאת ומעולם לא דרשו ממנו לשלם עליה?
וכשאברמוביץ' מכר לנו פה בשבוע שעבר שאצלו "מתקיימת הפרדה בין ידיעות לבין פרשנות לבין דעות", על מי בדיוק הוא עובד? איפה מתקיימת ההפרדה הזאת? מישהו מכם ראה פעם מעל הראש שלו שקופית שמסבירה לנו מתי הוא עובר מדיווח להבעת דעה? וכשהוא מנסה לקלף מנדטים מבנט, לאיזו קטגוריה בדיוק זה נכנס? וכשאברמוביץ' מסביר במהדורת הערב שלפני ההתנתקות שאריאל שרון לא יודע לשווק עד כמה טוב יהיה המהלך הזה ומספר שהוא במקומו היה מפרט באוזני הציבור "שכשנצא משם יהיו שלושה גדודים, מקסימום ארבעה על הגבול", זו ידיעה? זו דעה? זו פרשנות? מה זה? והאם היה שם מישהו לצדו שהציג עמדה אחרת? נגיד, כזו שמעריכה שאם ניסוג מגוש קטיף אז לא שלושה גדודים ישמרו על הרצועה אלא חצי צה"ל שיצטרך להגן עלינו מפני טילים שיעופו לשרון?
כי נניח שקברניטי חדשות 2 חושבים שיש מקום לטורי דעה פוליטיים באמצע מהדורת החדשות, ונניח שאינם חושבים שיש בעיה להושיב על כיסא בכיר במהדורה מישהו שמודה שהוא מגויס לקלף מנדטים מנפתלי בנט, ונניח שבאמת הייתה מתקיימת הפרדה בין דעות לידיעות. רק נניח. לא מן הראוי להושיב ליד אברמוביץ' עוד מישהו שיציג דעה אחרת?
# # #
אברמוביץ', כאמור, גדל בסביבה עיתונאית שחשבה כולה אותו דבר. כולם כתבו ודיווחו לאותו כיוון, הוויכוחים הפוליטיים בין העיתונאים היו מעטים, ולכן עכשיו כשיש מי שעונה לו הוא מתקומם. מהמקום הזה הוא האשים אותי כאן שאני "מלקה עיתונאים בלתי פטריוטים או חילונים מדי" וטען ש"בכירי העיתונאים התכבדו בצרצוריו: אילנה דיין, נחום ברנע, אמיר אורן, רביב דרוקר, עקיבא אלדר ועוד".
ומכיוון שאברמוביץ' העיד על עצמו שאינו יודע מהו בלוג ואין לו מושג מהי רשת חברתית, אני מרשה לעצמי להעריך שגם ב"גוגל" הוא לא חזק, ולהזכיר לו במה דברים אמורים ובאילו נושאים הרהבתי עוז "לצרצר". עם אילנה דיין, עיתונאית שאני מעריך, ניהלתי ויכוח על פרשת סרן ר'. אולי צדקתי, אולי לא, אבל האם זה איננו נושא הראוי לדיון ציבורי ולוויכוח רק משום שבצד השני עומדת קולגה?
לברנע הזכרתי את כל ההערות הסקסיסטיות שלו כלפי נשים שהן מושאי הסיקור שלו, וגם אוסף של טורים שלו שבינם לבין המציאות לא היה קשר גדול כמו זה שבו סיפר לאחרונה שכל ההרוגים בגל הטרור הנוכחי ביו"ש הם חיילים ולא מתנחלים, והעובדות לימדו את ההפך. עם דרוקר התווכחתי על דוח המבקר בעניין מעונות ראש הממשלה. לאמיר אורן הזכרתי תצהיר של האלוף במיל' אלעזר שטרן שבו הוא מספר כיצד העיתונאי איים עליו שלא יקדם את אבי בניהו, ותצהיר נוסף שהגיש בוגי יעלון שמספר כיצד אורן איים גם עליו כשביקש לקדם את שטרן עצמו. האם זה היה ראוי לפרסום? אברמוביץ' כנראה סבור שלא. לי יש עמדה אחרת.
אה, ויש עוד אחד. עקיבא אלדר. את אלדר תיקנתי בעקבות טור שלו שבו סילף פסק דין של נעם סולברג בניסיון לסכל את מועמדותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אלדר - בניסיון להסביר עד כמה המועמד אינו ראוי - שיבש כמה קטעים בפסק דינו של שוטר מג"ב שירה בפלסטיני, דילג על כמה פרקים אחרים שלא התאימו לתפיסת העולם שלו ובסוף שכח להזכיר שבית המשפט העליון אישר את פסק הדין של סולברג. אברמוביץ', ממש כמו אלדר, לא אהב את מה שחשפתי. זכותו.
# # #
אני מציע לכל קורא עיתון לשאול את עצמו אם טוב לה, לעיתונות, שעימותים כאלה בין עיתונאים יתקיימו או לא. אם טוב לה, לאמת שאנחנו מחפשים, שכל זה יתפרסם או לא. אם טוב לו, לפלורליזם, שנצופף שורות כדי להגן זה על זה או טוב לו שנתעמת ונתווכח. את התשובה של אברמוביץ' לשאלות הללו קיבלתם כאן בשבוע שעבר, ואתם מקבלים אותן באופן קבוע על המסך.