האמריקאים הצטרפו בשבוע שעבר למועדון מפוקפק: אחרי ההתקפה בפריז, הפלת המטוס הרוסי בסיני, הפיגוע באנקרה והפיגוע המוצלח בביירות, הכתה "המדינה האסלאמית" גם בלבה של אמריקה. קליפורניה החולמת, הרגועה, נתקלה במרחץ דמים דאע”שי טיפוסי, ללא כל אזהרה מוקדמת. כרגע, רק סין ובריטניה חסרות לדאע”ש כדי להשלים מכה לכל אחת מהחברות הקבועות במועצת הביטחון של האו”ם.
הפיגוע בסן ברנרדינו, קליפורניה, שבו נרצחו 14 אמריקאים, נמרח על הפרצופים בוושינגטון כביצה סרוחה. האמריקאים מובילים את הקואליציה הבינלאומית נגד דאע”ש בסגנון ה”הובלה מאחור” המסורתי של אובמה. עכשיו הם חטפו מכה בבטן. לא, הם עדיין לא מבינים את גודל האירוע וכפי ששר הביטחון משה יעלון אמר אתמול ב”פורום סבן”: אמריקה צריכה לרדת מהגדר ולהגביר את מעורבותה באזור.
המערכה נגד דאע”ש זקוקה למנהיגות, שאין כרגע. יעלון, כמו בוגי, אמר את הדברים ללא כחל ושרק, און רקורד, בלב הבירה האמריקאית, בלי לעשות חשבון. יכול להיות שזה לא נכון פוליטית, אבל זה מדויק עניינית. מה שהיה מרתק יותר, היא שפת הגוף של יעלון כשנשאל על ידי דייויד איגנשיוס על התפקיד האמריקאי במערכה נגד דאע”ש ובמזרח התיכון בכלל. בוגי נע על כיסאו באי נוחות, פרצופו הביע סוג של סלידה, כל הגינונים היעלוניים המוכרים ששר הביטחון שלנו לא מסוגל להסתיר, פרצו מתוכו דווקא בוושינגטון. עד לרגע כתיבת המאמר הזה לא נרשמה תגובה אמריקאית משמעותית. יכול להיות שנמאס להם להתקוטט איתנו.
תחושת הביטחון של האמריקאים, ששוקמה במהלך מייגע וסיזיפי שארך למעלה מעשור, התרסקה מחדש בבת אחת בסן ברנרדינו. זה היה פיגוע הטרור הקשה ביותר שספגה אמריקה מאז ה־11 בספטמבר 2001. המפגעים באו מתוך הבית. לא ג’יהאדיסטים שהסתננו פנימה, אלא מהגרים שהקימו באמריקה את ביתם, הצליחו לממש את החלום האמריקאי, הגיעו לרווחה, הקימו משפחה וראו ברכה. למרות כל זה, זוג צעיר השאיר תינוקת בת 6 חודשים אצל הסבתא, ויצא להרוג אמריקאים. נכון, אמריקה היא מדינת ענק, אבל הפחד הוא אותו פחד. כשהאויב מקנן בפנים, אין לדעת איפה יכה, את מי ומתי. האמריקאים חוו בסוף השבוע הזה תחושה קשה של דז’ה וו מהגיהנום.
זירת הטבח בקליפורניה. צילום: רויטרס
עדיין הם מתנהגים באופן שקול ומדוד. כדאי לנו ללמוד מזה. הם המתינו בסבלנות עד שה־FBI הודיע שהאירוע נחקר כאירוע טרור ועד שנודע שהמחבלת היורה הזדהתה עם מנהיג דאע”ש אבו בכר אל־בגדדי. רק אז החלה ההפנמה, אבל גם היא מוגבלת. אין התלהמות, הסיקור הטלוויזיוני מדוד, עורכי הדין של המשפחה מקבלים במה נרחבת ואיש לא מתגודד סביבם ודורש “מוות למוסלמים”.
ההתלהמות היחידה נרשמת בקרב המועמדים הרפובליקנים לנשיאות, שמתחרים זה בזה בהצהרות לוחמניות משל היו חברי כנסת זוטרים בליכוד, ערב הפריימריס. אבל אין כרגע בנמצא התלהמות שתנפק תשובה לחששות: באמריקה יש מיליוני מוסלמים, רובם המכריע אזרחים נאמנים ושומרי חוק שבנו לעצמם חיים וחלק בחלום האמריקאי. מיעוט מבוטל מתוכם מאיים להפוך את החלום הזה לסיוט. כרגע, הם מצליחים.
על הרקע הזה בולט דונלד טראמפ. האיש, שהוצג בתחילת המרוץ כגימיק, אחר כך כבלון שעתיד להתפוצץ, אכן מתפוצץ בסקרים, על הראש של כולם. אמרו שהוא מוצר שיכלה את עצמו בתוך זמן קצר, ובינתיים הוא מכלה את כל האחרים. הוא מוביל בסקר CNN הטרי מלפני יומיים ב־20 אחוזי הפרש מול הרפובליקני שבמקום השני. זהו היתרון הגדול ביותר שלו מאז תחילת המרוץ. אבל זה לא נגמר בזה.
טראמפ גם מביא תוצאה טובה מול הילארי קלינטון בקרב הארצי. הוא מוביל ב־2%. כל פליטת פה שלו, ויש רבות כאלה על בסיס יומי, מעלה אותו בסקרים עוד קצת. הוא עשיר, הוא לא סופר אף אחד, הוא ווינר גס עם פה מלוכלך, והאמריקאים, בעיקר הרפובליקנים, מתים על זה. טראמפ מסתובב בזירה הפוליטית האמריקאית כאורן חזן עם הרבה יותר כסף ומעט יותר סטייל, ורואה ברכה בעמלו. בסוף השבוע הוא הופיע בפני הקואליציה היהודית הרפובליקנית, הוא השתדל להעליב את שומעיו בהערות אנטישמיות, הוא לא חזר על הדקלום הקבוע של “העברת השגרירות האמריקאית לירושלים”, אלא להפך: הוא ביקר את ישראל והפגין דעה עצמאית ובועטת, הנחשבת להתאבדות בחוגים המקורבים לשלדון אדלסון. אבל כזה הוא טראמפ. גם הדברים האלה לא פגעו בו. הסקר שמעניק לו 20 אחוזי יתרון נערך לפני מתקפת הטרור בקליפורניה. לו היה נערך היום, טראמפ היה מוביל בהפרש גבוה יותר. הבדיחה של טראמפ הייתה, מתברר, על חשבוננו. הגיע הזמן להתחיל לקחת אותו ברצינות. אני בטוח שזה מה שהילארי קלינטון כבר עושה.