הייל ריפנשטאל: כך הפכה במאית הבית של היטלר ללגיטימית בארה"ב

הינך צריך להיות יהודי מישראל כדי לשים לב ליוזמתם של גורמי תרבות אמריקאיים מתחומים שונים להפוך באופן שיטתי ובמרוצת תהליך ארוך וערמומי, את אימי מלחמת העולם השנייה, את התנועה הנאצית ואת השואה, ממציאות היסטורית אכזרית לפולקלור. היית מצפה ממישהו כסטיבן ספילברג ומחויבותו להנצחת השואה, שיעמוד על רגליו האחוריות ויצעק חמס, אבל זה אותו ספילברג שהשקיע מיליונים לגבות עדויות מניצולי שואה שטרם הלכו לעולמם ביד אחת ובידו השנייה הציג את המלחמה ב״להציל את טוראי ריאן״ כיצירה בעלת עומק היסטורי ותרבותי כשל שניצל וינאי. וכמובן החיבור הכיתתי בבית ספר יסודי שהוא “רשימת שינדלר״. זה קורה. זה חתרני ומסוכן. ובעוד דור לא יהיה צורך במכחישי שואה כדי לעשות את העבודה.

את השואה והמלחמה צריך יהיה לחפש בגוגל, וגם שם לא תימצא הגרסה האמיתית למה שקרה. למיטב ידיעתי, "Triumph of the Will" (“ניצחון הרצון״), הסרט התיעודי־תעמולתי על ועידת נירנברג ב־1934, היה אסור בעבר להצגה בישראל כמו גם סרטיה האחרים של לני ריפנשטאל, במאית הבית של אדולף היטלר ומי שמסרה גרסאות רבות וסותרות על יחסיה עם הפיהרר. בדיוק כשם שאינך יכול לרכוש את “מיין קאמפף״ בעברית בצומת ספרים.

אחרי שראה אור בהוצאות שונות במרוצת השנים, כולל הגרסה האולטימטיבית של “קריטריון״, האורזת את הסרטים הראויים והחשובים בעיני אוצריה, משפצת אותם ומקיפה אותם במראי מקום היסטוריים ותרבותיים ופריטי בונוס רבים, מגיע בשבוע הבא “ניצחון הרצון״ לבלו־ריי, כצפוי וכפי שאמור היה לראות כל מי שעוקב אחרי טיגון השניצלים. במקום העטיפה הטיפוגרפית הצנועה והמאופקת של “קריטריון״ ועליה שם הסרט באותיות פטיט וצלב קרס בקו דק, על עטיפת הבלו־ריי מופיע איור תקריב דמוי קומיקס של חייל גרמני בקסדה המוכרת. אימג׳ שנועד להכות את הצופה בבטן הרכה וללחוץ על מתגי הזיכרון. באמזון, שבה ירכשו רבים את “ניצחון הרצון״ וכפי שמקובל בהצגת סרטים חדשים, כתוב שהסרט הוא “בכיכוב אדולף היטלר״.

אינני טוחן מילים או מורט שערות מישבנו של חזיר: starring Adolf Hitler? באמת? כמו שמציגים את סטאלון ב״רמבו 2״? בטקסט הנלווה כתוב ש״ניצחון הרצון״ “נחשב בעיני רבים לאחד הסרטים החשובים אי פעם״. קביעה שהייתי מצפה שמבקרי קולנוע רבים ימצאו לנכון להתווכח איתה, אף שפאולין קייל מה״ניו יורקר״ כתבה בזמנה שלני ריפנשטאל הייתה אחת מתריסר הגאונים שפעלו בקולנוע ואילו ג'ון גרירסון, היסטוריון קולנוע בריטי, נישק את רגליה של ריפנשטאל בפומבי ועזר לה לממן את אחת מ־50 תביעות הדיבה שהגישה נגד פרסומים שונים על אודותיה. עוד כתוב באמזון שהסרט הוא “פרי רוחו של פול יוזף גבלס, שר התעמולה, והופק על מנת לעודד תמיכה ברחבי גרמניה במפלגה הנאצית״. העותק שופץ ותוקן דיגיטלית בהעברה חדשה המכונה 2K, בהיי דפינישן, והוא דובר גרמנית עם כתוביות באנגלית, כולל נאומיו של היטלר והערות אינפורמטיביות על המסך.

אני כנראה יהודי זקן וממורמר שאינו מוכן עדיין להעביר את המלחמה והשואה שהן העדות המרבית לקיומו של הרשע, ממדף האירועים ההיסטוריים המכוננים של המאה ה־20, למדף של “מלחמת הכוכבים״ וסרטי זומביס. השואה אינה פועמת וחיה בי כמו אצל מי שהותירה בהם צלקות גדולות משלי, אבל אני חושש שהרוויזיוניזם העולץ הזה שהופך את ריפנשטאל - אישה גסת רוח, רדודה, נבובה, שאפתנית ושקרנית ומי שהניחה להיטלר לשלב את ידו בידה בפרמיירות בברלין - לתשובה הנשית לאורסון וולס, הוא התחלת הסוף או סוף השואה; רגע היסטורי שרבים וטובים צפו את הגעתו.

כאשר התפרסמה האוטוביוגרפיה שלה, כתב המבקר ג׳ון סיימון במוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס" כי “יש ספרים כה מסעירים שאינך יכול להניח אותם מידך. הספר של ריפנשטאל כה מסעיר שאתה חייב להניח אותו מידך כדי להירגע״. גרסתו החדשה והמפוארת של “ניצחון הרצון״ דומה בעיני להדפסה מחדש של “מיין קאמפף״ בכריכת עור מהודרת עם חתימתו של היטלר צרובה בה בכתב יד.

לא ארחיב בנושא הביוגרפיה הקולנועית והיצירתית של לני ריפנשטאל. עשיתי את זה בעבר ואין לי לא חשק ולא מקום לכך. היא הייתה שחקנית, רקדנית, מטפסת הרים וצעירה תאבת חיים ומי ששכללה את ז׳אנר “סרטי ההרים״ שהיה אהוב בגרמניה.

ג׳אמפ־קאט לעדות העלמה ריפנשטאל: “זומנתי למשרדו של היטלר. זה היה שלושה ימים לפני כנס המפלגה הנאצית בנירנברג. הוא שאל אותי באיזה שלב נמצאת הפקת הסרט על האירוע. נדהמתי, כי איש לא אמר לי דבר ולא ידעתי על זה מאומה. משרד התעמולה של גבלס קיבל את בקשתו של היטלר ולי לא נאמר כלום. היטלר אמר שעלי לנסוע לנירנברג ולבדוק אם אצליח בכל זאת לצלם משהו״.

לרשותה של ריפנשטאל עמדו 120,000 חברי מפלגה, 88,000 חיילי גדודי הסער בחולצות חומות, 60,000 נערי היטלר־יוגנד נושאי פגיונות, 21,000 אנשי אס־אס במדים שחורים, 180,000 גאולייטרים, 50,000 מגויסי שירות העבודה חשופי חזה עם אתים נוצצים על שכמם וכ־300,000 צופים. האביזרים כללו יחידות שריון, יערות של דגלנים אדומים כדם ועליהם נשרים וצלבי קרס, מצעדי לפידים, זרקורים ששלחו אלומות אור אנכיות, עשרות דונמים של שטלהלמז שחורות (קסדות הפלדה משופעות הצלעות של הוורמאכט) - כולן דחוסות וצפופות בעמידת דום ככתמי ענק של פטריות רעילות. הלהקה הענקית הזאת ניזונה מנקניקים, מרק אפונה ובירה כאילו יצאו לבלות באוקטוברפסט. הכוכב הראשי היה כמובן אדולף היטלר.

ריפנשטאל ידעה כי הסרט נועד לשקף את המיסטיקה של התנועה הנאצית וכך גם כתבה: “ההכנות לוועידת המפלגה נעשו בעת ובעונה אחת עם ההכנות לעבודת המצלמה״. כדי לתפוס את כל הרגעים האלמותיים, הייתה לה מצלמה שהתרוממה לגובה של 40 מטר, מצלמה שנעה על מסילה של 20 מטר, צוות של 120 איש ובו 16 צלמים, 30 מצלמות, ארבעה צוותי סאונד, 22 כלי רכב ומטוס קל.

היא צילמה את ועידת המפלגה מן האוויר, ממגלשיים, ממנופים, ממחפורות בקרקע, ממכוניות כיבוי ומכיסאות גלגלים. הסרט שלה תיעד את החיזיון מכל זווית אפשרית. המצלמות נסקו, צללו, ריחפו קדימה ואחורה כפרפר המרחף בכל. כאשר הגיע היטלר לנירנברג במטוסו הפרטי - המטוס פולח את העננים הלבנים בגישה לנחיתה - הייתה מצלמתה של ריפנשטאל ליד המטוס, מביטה בו ממעוף הנשר. ריפנשטאל ערכה אורגיה של תלבושות שבטיות טאוטוניות, טעונות הדר מרושע ורקחה מהן מיסה שחורה לפולחן אלוהות. זאת הייתה גרסה מצולמת של אופרה ואגנרית, והיצירה הזאת זכתה במדליית הזהב לסרטים תיעודיים בפסטיבל ונציה והוקרנה בתערוכה בינלאומית בפריז ב־1937. ריפנשטאל הכחישה שהייתה תועמלנית. “היטלר היה אמן מופעים גדול״, אמרה, “ואם הסרטים התיעודיים שלי הצליחו לתפוס את אווירת מופעי הראווה שלו, לא צריך להאשים אותי בזה״.

רק מעט מאהבת האישה הגרמנייה ל״קינדר־קיכה־קירשה״ (ילדים־מטבח־כנסייה) היה בריפנשטאל. כמוה ככוהנת הגדולה של דמטר, האישה היחידה שהורשתה להיות נוכחת במשחקים האולימפיים הקדומים, נהנתה ריפנשטאל ממעמד מועדף מאוד במשחקים האולימפיים ב־1936 לצורך צילומי “אולימפיה״ שלה. מבקר סרטים גרמני כינה אותה “די אליגה ציגה״, העז החלקלקה, עקב הזריזות והגמישות שבהן פיזזה בין הסלעים ועל מדרונות ופסגות ההרים.

ריפנשטאל האמינה בהיטלר, חשבה שהוא טוב לגרמניה וטענה כי לא הייתה חלק ממכונת ההשמדה. היא לא הייתה מודעת כלל, כטענת גרמנים רבים, להכחדתם השיטתית של יהודים ומיעוטים אחרים. היה לה סיפור אחד ששירת את טענתה לאנושיותה נוכח המעט שאליו נחשפה. תחילת המלחמה תפסה אותה עם צוות צילום בכפר פולני בשם קונסקי בעת שקצין גרמני הורה לחייליו להוציא להורג קבוצת יהודים בתגובה לפעולת פרטיזנים שהרגו חמישה חיילים. 28 יהודים חפרו את קבריהם והוצאו להורג באכזריות מול עיניה של ריפנשטאל וצוות הצילום שלה. ריפנשטאל סיפרה שניסתה להתערב ולעצור את הטבח, ואחד הביוגרפים שלה כתב כי הקצין הגרמני הורה “לסלק את הכלבה וצלם חובב הנציח את הבעת פניה הנסערת״. עד אחר סיפר כי ריפנשטאל פרצה בבכי מר כאשר ניתנה הפקודה לירות ביהודים וכי הייתה כה נסערת עד שביקשה רשות לנטוש את משימתה ולחזור לברלין. הסיפור האמיתי היה שהיא עלתה על טיסה לדנציג שם אכלה ארוחת צהריים עם היטלר, שהביע לדבריה “הלם וכעס״ למשמע הסיפור שלה.

בתום המלחמה ונוכח עדויות רבות על תרומתה למכונת התעמולה הנאצית, נחלצו בנות הברית והגרמנים לשלילת המוניטין שלה ולהצרת צעדיה וחופש התנועה שלה. בתיה בברלין ובמינכן, הווילה שלה על שפת אגם קיצבוהל, סרטיה ואפילו המצלמה שלה, הוחרמו. העיתונות הגרמנית החדשה כתבה שרקדה עירומה בפני היטלר. היא הואשמה בכך ש״שאלה״ צוענים ממחנות מוות כדי להשתמש בהם כניצבים בסרט ההרים “טיפלנד״ שבכורתו נערכה ב־1954 אחרי 20 שנות עריכה. ריפנשטאל הכחישה. ב־1980 העידה נינה גלדיץ, במאית סרטי תעודה, כי מצאה כמה מהניצבים שריפנשטאל “שאלה״ שנותרו בחיים.

אלה העידו כי ריפנשטאל, מלווה בכוחות משטרה, בחרה אותם בעצמה והייתה מודעת לתנאים המחפירים שבהם חיו.

היא נשאה עמה מסמך שניתן לה על ידי הצבא האמריקאי שהעיד על חפותה. “שוחררה. נקייה מכל חשד״, נכתב בו. המשטרה הצרפתית עצרה אותה. היא ננעלה לשלושה שבועות בחדר מבודד בפנסיון ונחקרה ארוכות. לבסוף הוכרז כי ריפנשטאל היא שחקנית מדרגה ג׳ שאינה ראויה שיבזבזו עליה זמן וכסף. שלוש שנים התגלגלה במחנות מעצר, בתי סוהר ומוסדות לחולי נפש. אחרי שהרשויות המשפטיות של בעלות הברית טיהרו את שמה, היה עליה לעבור הליכי דה־נאציפיקציה בבתי דין גרמניים.

בשנת 1948, ושוב בשנת 1952, פורסמו בעניינה פסקי דין שקבעו שהיא לא הייתה שותפה למעשי המשטר הנאצי בצורה שיכולה להיות עילה להעניש אותה. היא ניזונה מחבילות מזון אמריקאיות שאותן מכרה כדי לשלם שכר דירה והיא מכרה יין במלונות במינכן. כאשר אנשים זיהו אותה - הם סירבו לקנות ממנה. לבסוף סבלה מהתמוטטות עצבים. “איבדתי את חיי יותר מפעם אחת״, אמרה, “זה היה כמו רצח. בדיוק מה שקורה לדג כאשר מוציאים אותו מהמים״.

כדי להתגונן מההאשמות שהוטחו בה בידי מי שקצו בה ובהתנהגותה הריקנית והלא מודעת לכאורה לפשעים שביצעו הנאצים נגד האנושות, גייסה ריפנשטאל חרון קדוש וצדקני. היא הביעה צער על גורל ידידיה והקולגות היהודים שלה. מצד אחד, טענה שלא הייתה מודעת למתרחש; מצד שני, טענה שהביעה מחאה חריפה באוזני היטלר. מראה ריפנשטאל נוזפת בפיהרר בחריפות על מעשה ההשמדה, אינו צף בקלות בתודעה הכי מתירנית. בסתירה בוטה למחאותיה, הוצג מכתב שכתבה לידידה ומעריצה, יוליוס שטרייכר, עורך ה״דר שטירמר״ האנטישמי, שבו ביקשה ממנו לגנות את הקולנוען היהודי, בלה באלאס, מי שהיה שותפה להפקת הסרט “האור הכחול״.

הרכילות על כך שהייתה פילגשו של היטלר רדפה אותה. היא נאבקה בהצלחה בשמועות נגדה והגישה 50 תביעות משפטיות על הוצאת שם רע. ההכחשה הנוקבת ביותר שלה הייתה בתשובה לשאלתו של הסופר, המבקר והתסריטאי האמריקאי, באד שולברג, שכבר בשנת 1938 עזר לארגן חרם הוליוודי על “אולימפיה״ ובשנת 1964 קטל אותה במאמר שפרסם ב״סטרדיי איבנינג פוסט״, שכותרתו הייתה “נערת שער נאצית״. “באמת היית פילגשו של היטלר?״, שאל אותה שולברג. “מובן שלא״, השיבה ריפנשטאל. “לא הייתי הטיפוס שלו. אני חזקה מדי, דעתנית מדי, והיטלר אהב נשים רכות, פרתיות, כמו אווה בראון״. “מה גרם לאנשים לחשוב שהיית?״ הקשה שולברג. “הם קינאו ולא הבינו״, ענתה ריפנשטאל. “מכיוון שתמיד יכולתי להיכנס אליו ולהיות איתו ביחידות. לא אהבתי לדבר איתו כאשר כל העוזרים ואנשי האס־אס עמדו מסביב. לכן ביקשתי מהיטלר שיורה לכולם לצאת. פעם או פעמיים נראינו יחד בפומבי - בבכורות של סרטים שלי למשל - אבל זה היה בהקשר מקצועי טהור. לא היה בזה שום דבר אישי. הוא פשוט העריך אותי כאמנית״.

כאשר הזדקנה החל זיכרונה לבגוד בה. גאוותנותה גברה והיא סתרה את עצמה. בסדרת כתבות שהתפרסמה במגזין הגרמני “בונטה״ ב־1987, מסרה גרסה חדשה על טיב יחסיה עם היטלר ועל נסיבות פגישתה הראשונה איתו: היטלר היה בסיור בחירות בצפון גרמניה. הפגישה נערכה בכפר דייגים קטן. “אחרי הארוחה יצאנו כולנו החוצה. הרוב טיילו לכיוון הים. היטלר חיכה רגע ואז ביקש ממני ללוות אותו. הוא היה נינוח לגמרי ודיבר על חייו הפרטיים ועל דברים שעניינו אותו. בעיקר ארכיטקטורה ומוזיקה. הוא דיבר על ואגנר, על המלך לודוויג ועל גיבורים אחרים שלו. הלכנו זה ליד זו, אחרי הליכה ארוכה הוא עצר, התבונן בי ארוכות, שם באטיות את ידיו סביבי ומשך אותי אליו. נדהמתי כי לא רציתי במפנה כזה. הוא הסתכל בי בהתרגשות״.

כאשר הוקרן “ניצחון הרצון״ בבית קולנוע “ניו יורקר״ בניו יורק בתחילת שנות ה־60, השתרך תור ארוך שהקיף את גוש הבניינים עד שחבר עם זנבו. על פי דרישת הקהל שלא הצליח להיכנס להקרנה, הוקרן הסרט פעם נוספת בשעות הקטנות של הבוקר. כפי שקורה לעתים רבות מדי בעזרת מעריצים שאינם מתעמקים בתוכן ובמהות ונבלמים מול היופי החזותי המסעיר ולמרות שנים רבות של נידויים וחרמות, הערימה ריפנשטאל על מבקריה ומשמיציה בעיקר משום שחיה יותר מהם. כשהייתה בת 70 נרשמה לקורס צלילה כשהיא מצהירה שהיא בת 50. במשך 30 השנים הבאות בילתה חלק מזמנה מתחת למים וצילמה שני סרטים, מרהיבים חזותית כמובן, על החיים במצולות.

חלק אחר מזמנה העבירה בחברת שבט הנובה בדרום סודן, היכרות שהניבה שני ספרי צילום, מרהיבים כמובן, שמהם התקיימה. אין מאפיין ומטיל מורא יותר מהצילום המפורסם שבו נראית ריפנשטאל בחליפת ספארי קצרה ופאה בלונדינית, אוחזת בידו של בן נובה ענק ונושא כידון שפינו המטלטל ממרכז גופו יכול לגרום לדורות של קנאת פין אצל גברים. ריפנשטאל ראתה בבני הנובה “אנשים יפים״, מין תורת גזע במהופך שבה, לעת זקנה וקצת סניליות, החליף השחור את הלבן בתודעתה.

את האהדה וההערצה אליה באמריקה הובילו הסלבס של זמנם. ל. רון הבארד, מקים הסיינטולוגיה, שיתף איתה פעולה בניסיון לרימייק באנגלית של “המלאך הכחול״. מיק ג׳אגר הזמין אותה - כמו הייתה אנני לייבוביץ׳ - לצלם אותו ואת רעייתו ביאנקה. אנדי וורהול הוסיף אותה לגלריית הדיוות שלו. מדונה וג׳ודי פוסטר רבו על הזכות לככב בסרט על חייה, אבל ריפנשטאל שללה את שתיהן כלא ראויות. ג׳ורג׳ לוקאס - למי שתוהה מה מזכירות לו קסדות המשמר האימפריאלי - הילל את תפיסתה המודרנית ואת החוב שחב “מלחמת הכוכבים״ ל"ניצחון הרצון״. לקראת מותה הצטרפה לארגון גרינפיס וחגגה את יום הולדתה בזרועותיו של הורסט קטנר בן ה־60. היא מתה בשנתה במיטתה ב־2003 בגיל 101.

חוץ מביוגרפיות רבות, סרטים תיעודיים וכתבות, כנראה שהטקסט המקיף, המדויק והעמוק ביותר עליה נכתב על ידי סוזן סונטאג ב״ניו יורק ריוויו אוף בוקס״ ב־1975. במסה ארוכה ומנומקת קבעה סונטאג שהמשותף לסרטיה של ריפנשטאל הוא “תחביר ויזואלי פשיסטי. הדרמטורגיה הפשיסטית״, כתבה סונטאג, “מתרכזת בדיאלוג אורגיאסטי בין כוחות אימתניים והבובות הנשלטות על ידיהם. הכוריאוגרפיה נעה בין תנועה בלתי סופית להעמדה גברית, קרושה וסטטית״.

“במה אני אשמה?״, מתפרצת ריפנשטאל הזקנה בסרט “חייה הנהדרים והנוראים של לני ריפנשטאל״, שעשה עליה ריי מולר. “יש לי חרטות. אני יכולה להתחרט על שעשיתי את הסרט על המפלגה״. לא "אני מתחרטת". לא קביעה אלא שלילה אפשרית. “אבל איני יכולה להתחרט שחייתי בתקופה ההיא. מעולם לא חצתה את דל שפתי מילה אנטישמית. מעולם לא הייתי אנטישמית. לא הייתי חברת מפלגה. במה בדיוק אני אשמה? תגיד לי. מעולם לא בגדתי באדם. במה אשמתי?״.