בשבוע האחרון זמזמנו בבית את שירי החג של הבן שלי מהגן. שירים מתוקים, שאת רובם לא שרו כשאני הייתי ילדה, אבל הם עדיין מסע קסום במנהרת הזמן. עם זאת שמתי לב שאנחנו לא ממש בטוחים מדוע בדיוק חוגגים את החג הזה, כשלכל שיר יש מסר אחר.לפי השיר "בואו נגרש את החושך שילך ולא יחזור, לך לך חושך, זהו חג של אור", מדובר בחג ניצחון האור על החושך, אולי בגלל ימי החורף החשוכים. כששרים "סביבון, סוף סוף סוף" (מילים מקוריות: הבן שלי), חושבים שזהו חג המתנות. ויש גם: "לירושלים בא אנטיוכוס הרשע, וגזירות קשות גזר". אז אולי זהו חג ניצחון החשמונאים?
לחנוכה יש הרבה מסרים, ולאורך ההיסטוריה הוא קיבל משמעויות שונות בקרב קהילות שונות. כל דור וכל קהילה פירשו את חנוכה בדרך שדיברה אליהם. בימי הביניים, למשל, התמקדו היהודים בהיבט הנסי של חנוכה. מתוך המצוקה הגדולה והחושך שבהם היו נתונים בגלות, הם קיוו לנס, לגואל שיגאל אותם מצרותיהם. הם לא קיוו לגאולה לאומית, כמו שהם קיוו לגאולה אישית.
חלק מראשי תנועת הציונות ראו בחנוכה את השתקפות סדר היום שלהם. הם חגגו את עוצמתם הצבאית של המכבים ואת היכולת לכונן ריבונות יהודית בארץ ישראל; הם העלו על נס את המכבי הגיבור והחזק, שהוא בעיניהם היהודי האותנטי, אל מול דמות היהודי הגלותי שהם השאירו מאחור. עבור יהודים ליברליים, חנוכה הפך לחג של חופש הדת. קרבות המכבים הוצגו כהתקוממות של קהילה דתית נגד דיכוי; חג האורים היה ניצחון הסובלנות הדתית, שהיהודים שאפו לה בעולם המודרני. אם כך, איזה דגם של חנוכה יכול לדבר אלינו, הדור הזה?
אומר הרב יצחק (ייץ) גרינברג, רב אורתודוקסי אמריקאי, שאחד הלקחים שהוא לומד מהחג הוא שאסור לנו לוותר על אף אחד מבני העם היהודי, גם על אלה שנראה שהתרחקו. המכבים לא יכלו לנצח בקרב לבדם. בעת העימות ההוא, יהודים מתייוונים רבים, שהיו כבר עמוק בתוך התרבות ההלניסטית, החליטו לעמוד לצד אחיהם היהודים במקום לצד היוונים. המכבים, כך לטענת גרינברג, לא יכלו לנצח לולא קואליציה של יהודים שומרי מסורת, מתייוונים ומתבוללים שנלחמה יחד.
במערכה חזיתית עתידית, חלילה, הרבה יותר יהודים יעמדו לצד העניין של הקיום היהודי מאשר מה שנראה לנו על פני השטח. עלינו להילחם כדי שתהיה קואליציה וסימביוזה של יהודים מסורתיים, יהודים מודרניים ומתבוללים מכל העולם, שתוכיח שיש עוד שמן למאור. שהעם היהודי ממשיך להאיר את העולם.
# # #
בספרו "ההיסטוריה של המחר" טוען יובל נח הררי שההיסטוריה היא רשת של סיפורים שבני האדם טווים ופורמים כל הזמן. סיפורים שכולם דמיוניים ושנועדו להעניק משמעות לחייהם וסדר לחברה, ולאפשר שיתוף פעולה רחב בין בני האדם השונים. הוא מתייחס כך לכל קהילה או קבוצה, גם ליהדות וגם להומניזם. אבל נדמה שאי אפשר להסתכל על ההיסטוריה היהודית לעומת ההיסטוריה של עמים אחרים ותנועות עולמיות אחרות בלי להתרשם כי היהודים בשרידותם נראים כאילו הם נמצאים מחוץ או מעל להיסטוריה. חורבן בתי המקדש, ארבע גלויות, פוגרומים, רציחות; ובכל זאת העם היהודי שב ומתחדש כעוף החול.
שיבת העם היהודי לארץ ישראל מכל קצווי תבל בתקופה כל כך קצרה ובניית מדינה על ידי יהודים מכל מדינות העולם, כל זאת תוך החייאת השפה העברית והפיכתה לשפה מדוברת - רק מוכיחה שוב כמה הסיפור היהודי הוא נסי, הוא מחוץ להיסטוריה. תנועת הציונות ובראשה בנימין זאב הרצל ניסתה להחזיר אותנו לתוך ההיסטוריה, להפוך אותנו לעם ככל העמים במסגרת מדינת לאום רגילה. זה היה כוחה, אבל זו גם הייתה חולשתה. וזו סכנה הרובצת לפתחנו.
את מנורת בית המקדש, זו שהחשמונאים כל כך נלחמו כדי להדליקה ולסמן באמצעותה את ריבונותם, יכלו הרומאים להעלים ולהשמיד. זו גם המנורה שבסמל המדינה שלנו, שניצבת אל מול הכנסת. לעומת זאת, את הרעיון היהודי שהדליק מיליוני חנוכיות ברחבי העולם לאורך אלפיים שנות גלות במקום אותה מנורה, קשה הרבה יותר להשמיד.
האש הזאת היא זו ששמרה עלינו בגלות כעם. כעת עלינו להשגיח שהמדינה היהודית הריבונית לא תבוא, חלילה, על חשבון הרעיון של היהדות, אלא תיתן לו בית מלא אור. כמו שאמר דוד בן־גוריון ובכך חלק על דבריו של הרצל: "הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי, ולא להפך. אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי... הנאמנות לעם היהודי והאמונה בעם היהודי קודמת לציונות ומתנה אותה. תיתכן אולי יהדות בלי ציונות, אך לא תיתכן ציונות בלי יהדות".
מבחינתי, חנוכה הוא החג שבו חזרנו ממיליוני החנוכיות, שלפעמים הודלקו תוך סיכון עצמי, אל המנורה. אבל לא תוך ביטולן, חלילה. החנוכיות מזכירות לנו את שרשרת הפרשנויות שניתנו לחג הזה לאורך ההיסטוריה היהודית, את המחויבות ליהדות וגם את ההכרה בנס: הצלחנו להיות עם ריבון בארצו, כנגד כל הסיכויים בימים ההם וגם בזמן הזה.