מי שעוקב אחר הביקור של נשיא המדינה ראובן ריבלין בארה"ב - אחרי הטור שפרסם ב"וושינגטון פוסט" ואחרי ההתבטאויות שלו סביב פגישתו עם הנשיא ברק אובמה - לא יכול ללמוד יותר מדי על המצב במדינה שהוא השאיר אחריו. ריבלין היה יכול להיות שגריר מצוין של ההסברה הישראלית. כשהיה על הבמה המרכזית היה יכול להשתמש בתקשורת האמריקאית כדי לספר לעולם כולו מה עובר עלינו בתקופה האחרונה. עם איזה גל טרור מתמודדים בני עמו שבחרו בחיים.
הוא היה יכול לתאר איך בחודשים האחרונים לא עוברות שלוש שעות בלי שמחבל - כן, מוסלמי - מנסה לשחוט יהודים בארץ ישראל רק משום שהם יהודים. איך רק בחודשיים ומשהו האחרונים איבדנו 23 מאנשינו. איך ילד ערבי בן 13 שטוף הסתה ניסה לרצוח ילד יהודי בן גילו שיצא מחנות ממתקים. הוא היה יכול לספר ששעות ספורות לפני הפגישה שלו עם אובמה, בעוד אזרחי ארה"ב קוראים את המאמר שלו ב"וושינגטון פוסט", ניסה ערבי לרצוח בדקירות סכין חייל ואזרח בחברון. איך גם שני אחיו של האזרח הזה נפגעו בעבר בפיגועי טרור. איך במקביל נאבק על חייו יהודי נוסף שנדקר שם יום קודם לכן ומצבו אנוש.
הוא היה יכול לספר איך רגע אחרי סיום פגישתו עם אובמה כבר הספיק להתבשר על עוד שני יהודים שנורו ונפצעו. שהבת שלהם היא אלמנה כי גם בעלה, אב לחמישה ילדים, נרצח בפיגוע טרור ערבי. איך שעה קלה אחר כך נעצרו ברחובות עפולה שלושה ערבים מצוידים בסכינים, שאלמלא עוררו את חשדם של עוברים ושבים שקראו למשטרה היינו יכולים לקבור היום עוד כמה יהודים.
אבל ריבלין בחר לדלג על הסיפורים האלה. במקום זה, הכותרת הבולטת שיצאה מהטור שלו ב"וושינגטון פוסט" דיברה על כך שאנחנו מזניחים את ערביי מזרח ירושלים. אם עד עכשיו רק אויבינו האשימו אותנו בטרור שרוצח אותנו, וטענו שערבים שוחטים יהודים בירושלים בגלל הייאוש וההזנחה וחוסר התקווה, עכשיו יש להם תנא דמסייע במשכן הנשיא. וזה לא שריבלין לא מעודכן במה שקורה באמת במזרח ירושלים. זה לא שאינו יודע שבחלק הזה של בירת ישראל יהודים לא יכולים להסתובב בלי לסכן את חייהם. שבמזרח ירושלים אמבולנסים של מד"א מגיעים לטפל בחולים ערבים רק עם ליווי של משמר הגבול. שיהודים רבים לא יכולים לעלות להגיד "קדיש" על קבר יקיריהם בהר הזיתים כי הם מפחדים למות.
אבל ריבלין יודע שאם ידבר ככה ויכתוב ככה הוא לא יהיה מה שהוא היום. הוא יודע שבשביל לקבל את החיבוקים ואת מחיאות הכפיים שהוא זוכה להם היום ושמסיבים לו עונג גדול כל כך הוא צריך לשדר מתינות. ולכן הוא פסל את עמיר בניון מלהופיע במשכן הנשיא בגלל אמירה שלו על הערבים אחרי פיגוע; ועם אנשי שוברים שתיקה שמנאצים את צה"ל ופוגעים בלוחמיו ומכפישים את שמנו בעולם - איתם אין לו בעיה לשבת בוועידת "הארץ" בניו יורק.
כשהדברים הללו באו משמעון פרס - מי שאפשר לחלוק עליו אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהוא בא לתפקיד אחרי קילומטראז' ארוך בתחום של התהליך המדיני ושל הקשר עם הפלסטינים - זה היה מובן ואף טבעי. אצל ריבלין, שמעולם לא עסק בתחומים אלה, זה נראה כמו ניסיון נלעג לקבל פרגון ואהדה בכל מחיר.
# # #
כל מה שאמר וכתב הנשיא, לפחות בימים הראשונים של ביקורו בארה"ב, היה יכול לומר ולכתוב - בתיקונים המתחייבים - גם ג'ון קרי או כל נציג אחר שמסתכל על הסכסוך שלנו עם הערבים מהצד, בלי מעורבות רגשית, בלי הזדהות עמוקה מדי עם מי מהצדדים, ובלי הכרעה בשאלה מי הטובים בסיפור הזה ומי הרעים.
יש בטור שהוא פרסם הערות לישראלים והערות לפלסטינים. יש בו הסבר מה עלינו לעשות ומה מוטל עליהם. יש בו פירוט שקובע במה אנחנו צריכים להשתפר ובמה הם. ההערות המועטות לצד הפלסטיני, זה שרוצח אותנו יום־יום, נוסחו בעדינות מרגיזה ומקוממת. אבל זהו רובי ריבלין החדש, העסוק כל כולו בשיווק של עצמו. מה יזכרו האמריקאים מהביקור שלו? הם יזכרו את הביקורת שלו על ממשלת ישראל, שלא משקיעה מספיק בפלסטינים ולא בונה להם בתי ספר ולא מקדמת את בניית העיר הפלסטינית רוואבי, אבל יותר מכל זה היא תזכור שיש להם, לישראלים, אחלה נשיא. וזה מה שחשוב.
אפשר, כאמור, לשאול את ריבלין איפה היה עד היום. מה הוא עשה כדי לסייע לפלסטינים במזרח ירושלים כשהיה חבר כנסת, כמה הוא קידם אותם כשר ומה גרם לו להיזכר בכל זה דווקא עכשיו. אבל זה לא הדבר החשוב. כי אם יש משהו שמרגיז יותר מכל זה זו הבחירה של ריבלין לפרסם את הביקורת שלו על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים דווקא בארה"ב.
בואו נניח שהוא צודק. בואו נניח, לצורך הדיון, שממשלות ישראל לדורותיהן אכן הזניחו את ערביי מזרח ירושלים. נניח. במה תורם למדינת ישראל הרעיון למתוח ביקורת על זה דווקא בארה"ב? הרי ריבלין היה יכול להגיד את הדברים בשיחה של ארבע עיניים עם ראש הממשלה או לחלופין בנאום חוצב להבות על דוכן הכנסת, שם הוא מבקר מתוקף תפקידו אחת לתקופה. אבל לא. ריבלין בחר למתוח עלינו ביקורת משם. מארה"ב. באנגלית. ב"וושינגטון פוסט". האם עשה זאת משום שטעה לחשוב שאולי אם אנחנו לא נבנה בתי ספר לערבים המפלגה הדמוקרטית תעשה את זה? נראה שלא. ריבלין עשה חישוב פשוט. הוא ידע שכשהוא ידבר על זה כאן הוא יחטוף ביקורת שתאשים אותו במתן רוח גבית לסכינאים ממזרח ירושלים, ובארה"ב הוא יזכה לתשואות.
ריבלין של פעם נהג למתוח ביקורת על מדינאים שעושים את מה שהוא עושה עכשיו. עם אריאל שרון הוא התנגש לאחר שזה הציג בכנס הרצליה את תמיכתו במפת הדרכים ואת תוכנית ההתנתקות. על נתניהו הוא מתח ביקורת לאחר שבחר לשאת את נאום בר אילן באוניברסיטה ולא בכנסת. אבל זה עוד כלום. רק לפני עשרה חודשים, כשנתניהו המריא לנאום בעניין האיראני מול הקונגרס, לריבלין היה מה להגיד על זה. "...מוטל עלינו לדבר בישירות, באורך רוח ובעברית לאזרחינו שבבית... אזרחי ארצנו קודמים", נזף בראש הממשלה. אבל כנראה, דברים שרואים מכס הנשיא לא רואים מכס יו"ר הכנסת.
ואלה לא הדברים היחידים שרואים אחרת. השבוע, על רקע הדלקת החנוכייה בבית הלבן, הרעיף ריבלין חנופה מביכה בהשתפכותה על הנשיא האמריקאי. "אתה השַמש של העולם החופשי", אמר לו. אלא שמסתבר שנשיאנו, שעוקב כבר שנים אחר הפעילות של אובמה, לא ראה בו תמיד חלק בלתי נפרד מהחנוכייה. לפני חמש שנים, כשריבלין היה איש עם תפיסת עולם שלא מחויבת לתדמית שלו, הייתה לו אפילו ביקורת קשה על נשיא ארה"ב. "בעבר ראתה ארה"ב בקיומה של ישראל נכס אסטרטגי במזה"ת, מעבר למחויבות מוסרית. כיום לא ברור מהי עמדתו של הבית הלבן. נראה שאובמה סבור שאפשר לעשות קיצורי דרך במזרח התיכון", אמר בפגישה עם סגנית יו"ר הבונדסטאג הגרמני.
למי שהיה אז יושב ראש הכנסת הייתה גם ביקורת בעקבות הלחץ של הנשיא האמריקאי על ישראל בתחום המדיני. "לצערי, כשהאמריקאים לוחצים גם האירופים לוחצים. אם האמריקאים לא חושבים שצריך לעמוד לצד ישראל, מדוע שהאירופים יעשו זאת? אם האמריקאים לא רואים מחויבות לרעיון שמדינה יהודית ודמוקרטית תתקיים במזרח התיכון, מדוע שהגרמנים יגלו מחויבות לרעיון הזה?". ריבלין גם האשים את אובמה בכך שהפך להיות המשענת המדינית של הפלסטינים. "הפלסטינים למעשה חדלו מלנהל משא ומתן שדורש פשרות כואבות, והם מחכים לתוצאות שהקהילה הבינלאומית תשיג באמצעות הלחץ על ישראל", הסביר, "נוצר מצב שבו המו"מ מתנהל עם האמריקאים, והפלסטינים רק מחכים לתוצאותיו".
שנתיים אחר כך יצא ריבלין נגד אובמה לאחר שהאחרון השמיט ממצעו את היותה של ירושלים בירת ישראל. "הדבר משקף חוסר הבנה מוחלט מצד ממשל אובמה אשר לשורשי הסכסוך ולנעשה במזרח התיכון", לעג ריבלין לאובמה. מה השתנה מאז שהפך את אובמה מאחד שלא מבין במזרח התיכון לשמש של החנוכייה של העולם החופשי? תשאלו את ריבלין.
# # #
ועוד הערה אחת אחרונה. יש משהו ילדותי בהתרפקות של הכתבים המדיניים על מערכת היחסים הנפלאה ששידרה הפגישה של ריבלין עם אובמה, ובהשוואה בינה לבין ביקוריו של נתניהו בארה"ב. לריבלין, בניגוד לראש הממשלה, אין אחריות על שום דבר שקורה במדינת ישראל. זו הפריבילגיה של הנשיא. לעולם לא יהיה אפשר למתוח עליו ביקורת - לא על מצבנו הביטחוני ולא על ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית, לא על הטרור ולא על תהליך השלום, לא על קשרינו עם טורקיה ולא על יחסינו עם רוסיה ולא על שום דבר אחר. מאה אחוז כבוד עם אפס אחוז אחריות.
במובן הזה, ההבדל בין נתניהו לריבלין מזכיר קצת את ההבדל בין אבא ואמא לסבא וסבתא. האחרונים באים לבקר פעם בשבוע, משחקים עם הנכדים, מחלקים מתנות, משתוללים בפארק והולכים. כשמתחילים הוויכוחים עם הילדים על ההתנהגות שלהם ועל החינוך שלהם - סבא וסבתא כבר מזמן הגיעו הביתה. באמצע הלילה, כשהם ישנים שינה עמוקה, אבא ואמא - ולא הם - צריכים להתעורר כדי לנגב את הקקי.
הוא היה יכול לתאר איך בחודשים האחרונים לא עוברות שלוש שעות בלי שמחבל - כן, מוסלמי - מנסה לשחוט יהודים בארץ ישראל רק משום שהם יהודים. איך רק בחודשיים ומשהו האחרונים איבדנו 23 מאנשינו. איך ילד ערבי בן 13 שטוף הסתה ניסה לרצוח ילד יהודי בן גילו שיצא מחנות ממתקים. הוא היה יכול לספר ששעות ספורות לפני הפגישה שלו עם אובמה, בעוד אזרחי ארה"ב קוראים את המאמר שלו ב"וושינגטון פוסט", ניסה ערבי לרצוח בדקירות סכין חייל ואזרח בחברון. איך גם שני אחיו של האזרח הזה נפגעו בעבר בפיגועי טרור. איך במקביל נאבק על חייו יהודי נוסף שנדקר שם יום קודם לכן ומצבו אנוש.
הוא היה יכול לספר איך רגע אחרי סיום פגישתו עם אובמה כבר הספיק להתבשר על עוד שני יהודים שנורו ונפצעו. שהבת שלהם היא אלמנה כי גם בעלה, אב לחמישה ילדים, נרצח בפיגוע טרור ערבי. איך שעה קלה אחר כך נעצרו ברחובות עפולה שלושה ערבים מצוידים בסכינים, שאלמלא עוררו את חשדם של עוברים ושבים שקראו למשטרה היינו יכולים לקבור היום עוד כמה יהודים.
אבל ריבלין בחר לדלג על הסיפורים האלה. במקום זה, הכותרת הבולטת שיצאה מהטור שלו ב"וושינגטון פוסט" דיברה על כך שאנחנו מזניחים את ערביי מזרח ירושלים. אם עד עכשיו רק אויבינו האשימו אותנו בטרור שרוצח אותנו, וטענו שערבים שוחטים יהודים בירושלים בגלל הייאוש וההזנחה וחוסר התקווה, עכשיו יש להם תנא דמסייע במשכן הנשיא. וזה לא שריבלין לא מעודכן במה שקורה באמת במזרח ירושלים. זה לא שאינו יודע שבחלק הזה של בירת ישראל יהודים לא יכולים להסתובב בלי לסכן את חייהם. שבמזרח ירושלים אמבולנסים של מד"א מגיעים לטפל בחולים ערבים רק עם ליווי של משמר הגבול. שיהודים רבים לא יכולים לעלות להגיד "קדיש" על קבר יקיריהם בהר הזיתים כי הם מפחדים למות.
אבל ריבלין יודע שאם ידבר ככה ויכתוב ככה הוא לא יהיה מה שהוא היום. הוא יודע שבשביל לקבל את החיבוקים ואת מחיאות הכפיים שהוא זוכה להם היום ושמסיבים לו עונג גדול כל כך הוא צריך לשדר מתינות. ולכן הוא פסל את עמיר בניון מלהופיע במשכן הנשיא בגלל אמירה שלו על הערבים אחרי פיגוע; ועם אנשי שוברים שתיקה שמנאצים את צה"ל ופוגעים בלוחמיו ומכפישים את שמנו בעולם - איתם אין לו בעיה לשבת בוועידת "הארץ" בניו יורק.
כשהדברים הללו באו משמעון פרס - מי שאפשר לחלוק עליו אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהוא בא לתפקיד אחרי קילומטראז' ארוך בתחום של התהליך המדיני ושל הקשר עם הפלסטינים - זה היה מובן ואף טבעי. אצל ריבלין, שמעולם לא עסק בתחומים אלה, זה נראה כמו ניסיון נלעג לקבל פרגון ואהדה בכל מחיר.
# # #
כל מה שאמר וכתב הנשיא, לפחות בימים הראשונים של ביקורו בארה"ב, היה יכול לומר ולכתוב - בתיקונים המתחייבים - גם ג'ון קרי או כל נציג אחר שמסתכל על הסכסוך שלנו עם הערבים מהצד, בלי מעורבות רגשית, בלי הזדהות עמוקה מדי עם מי מהצדדים, ובלי הכרעה בשאלה מי הטובים בסיפור הזה ומי הרעים.
יש בטור שהוא פרסם הערות לישראלים והערות לפלסטינים. יש בו הסבר מה עלינו לעשות ומה מוטל עליהם. יש בו פירוט שקובע במה אנחנו צריכים להשתפר ובמה הם. ההערות המועטות לצד הפלסטיני, זה שרוצח אותנו יום־יום, נוסחו בעדינות מרגיזה ומקוממת. אבל זהו רובי ריבלין החדש, העסוק כל כולו בשיווק של עצמו. מה יזכרו האמריקאים מהביקור שלו? הם יזכרו את הביקורת שלו על ממשלת ישראל, שלא משקיעה מספיק בפלסטינים ולא בונה להם בתי ספר ולא מקדמת את בניית העיר הפלסטינית רוואבי, אבל יותר מכל זה היא תזכור שיש להם, לישראלים, אחלה נשיא. וזה מה שחשוב.
אפשר, כאמור, לשאול את ריבלין איפה היה עד היום. מה הוא עשה כדי לסייע לפלסטינים במזרח ירושלים כשהיה חבר כנסת, כמה הוא קידם אותם כשר ומה גרם לו להיזכר בכל זה דווקא עכשיו. אבל זה לא הדבר החשוב. כי אם יש משהו שמרגיז יותר מכל זה זו הבחירה של ריבלין לפרסם את הביקורת שלו על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים דווקא בארה"ב.
בואו נניח שהוא צודק. בואו נניח, לצורך הדיון, שממשלות ישראל לדורותיהן אכן הזניחו את ערביי מזרח ירושלים. נניח. במה תורם למדינת ישראל הרעיון למתוח ביקורת על זה דווקא בארה"ב? הרי ריבלין היה יכול להגיד את הדברים בשיחה של ארבע עיניים עם ראש הממשלה או לחלופין בנאום חוצב להבות על דוכן הכנסת, שם הוא מבקר מתוקף תפקידו אחת לתקופה. אבל לא. ריבלין בחר למתוח עלינו ביקורת משם. מארה"ב. באנגלית. ב"וושינגטון פוסט". האם עשה זאת משום שטעה לחשוב שאולי אם אנחנו לא נבנה בתי ספר לערבים המפלגה הדמוקרטית תעשה את זה? נראה שלא. ריבלין עשה חישוב פשוט. הוא ידע שכשהוא ידבר על זה כאן הוא יחטוף ביקורת שתאשים אותו במתן רוח גבית לסכינאים ממזרח ירושלים, ובארה"ב הוא יזכה לתשואות.
ריבלין של פעם נהג למתוח ביקורת על מדינאים שעושים את מה שהוא עושה עכשיו. עם אריאל שרון הוא התנגש לאחר שזה הציג בכנס הרצליה את תמיכתו במפת הדרכים ואת תוכנית ההתנתקות. על נתניהו הוא מתח ביקורת לאחר שבחר לשאת את נאום בר אילן באוניברסיטה ולא בכנסת. אבל זה עוד כלום. רק לפני עשרה חודשים, כשנתניהו המריא לנאום בעניין האיראני מול הקונגרס, לריבלין היה מה להגיד על זה. "...מוטל עלינו לדבר בישירות, באורך רוח ובעברית לאזרחינו שבבית... אזרחי ארצנו קודמים", נזף בראש הממשלה. אבל כנראה, דברים שרואים מכס הנשיא לא רואים מכס יו"ר הכנסת.
ואלה לא הדברים היחידים שרואים אחרת. השבוע, על רקע הדלקת החנוכייה בבית הלבן, הרעיף ריבלין חנופה מביכה בהשתפכותה על הנשיא האמריקאי. "אתה השַמש של העולם החופשי", אמר לו. אלא שמסתבר שנשיאנו, שעוקב כבר שנים אחר הפעילות של אובמה, לא ראה בו תמיד חלק בלתי נפרד מהחנוכייה. לפני חמש שנים, כשריבלין היה איש עם תפיסת עולם שלא מחויבת לתדמית שלו, הייתה לו אפילו ביקורת קשה על נשיא ארה"ב. "בעבר ראתה ארה"ב בקיומה של ישראל נכס אסטרטגי במזה"ת, מעבר למחויבות מוסרית. כיום לא ברור מהי עמדתו של הבית הלבן. נראה שאובמה סבור שאפשר לעשות קיצורי דרך במזרח התיכון", אמר בפגישה עם סגנית יו"ר הבונדסטאג הגרמני.
למי שהיה אז יושב ראש הכנסת הייתה גם ביקורת בעקבות הלחץ של הנשיא האמריקאי על ישראל בתחום המדיני. "לצערי, כשהאמריקאים לוחצים גם האירופים לוחצים. אם האמריקאים לא חושבים שצריך לעמוד לצד ישראל, מדוע שהאירופים יעשו זאת? אם האמריקאים לא רואים מחויבות לרעיון שמדינה יהודית ודמוקרטית תתקיים במזרח התיכון, מדוע שהגרמנים יגלו מחויבות לרעיון הזה?". ריבלין גם האשים את אובמה בכך שהפך להיות המשענת המדינית של הפלסטינים. "הפלסטינים למעשה חדלו מלנהל משא ומתן שדורש פשרות כואבות, והם מחכים לתוצאות שהקהילה הבינלאומית תשיג באמצעות הלחץ על ישראל", הסביר, "נוצר מצב שבו המו"מ מתנהל עם האמריקאים, והפלסטינים רק מחכים לתוצאותיו".
שנתיים אחר כך יצא ריבלין נגד אובמה לאחר שהאחרון השמיט ממצעו את היותה של ירושלים בירת ישראל. "הדבר משקף חוסר הבנה מוחלט מצד ממשל אובמה אשר לשורשי הסכסוך ולנעשה במזרח התיכון", לעג ריבלין לאובמה. מה השתנה מאז שהפך את אובמה מאחד שלא מבין במזרח התיכון לשמש של החנוכייה של העולם החופשי? תשאלו את ריבלין.
# # #
ועוד הערה אחת אחרונה. יש משהו ילדותי בהתרפקות של הכתבים המדיניים על מערכת היחסים הנפלאה ששידרה הפגישה של ריבלין עם אובמה, ובהשוואה בינה לבין ביקוריו של נתניהו בארה"ב. לריבלין, בניגוד לראש הממשלה, אין אחריות על שום דבר שקורה במדינת ישראל. זו הפריבילגיה של הנשיא. לעולם לא יהיה אפשר למתוח עליו ביקורת - לא על מצבנו הביטחוני ולא על ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית, לא על הטרור ולא על תהליך השלום, לא על קשרינו עם טורקיה ולא על יחסינו עם רוסיה ולא על שום דבר אחר. מאה אחוז כבוד עם אפס אחוז אחריות.
במובן הזה, ההבדל בין נתניהו לריבלין מזכיר קצת את ההבדל בין אבא ואמא לסבא וסבתא. האחרונים באים לבקר פעם בשבוע, משחקים עם הנכדים, מחלקים מתנות, משתוללים בפארק והולכים. כשמתחילים הוויכוחים עם הילדים על ההתנהגות שלהם ועל החינוך שלהם - סבא וסבתא כבר מזמן הגיעו הביתה. באמצע הלילה, כשהם ישנים שינה עמוקה, אבא ואמא - ולא הם - צריכים להתעורר כדי לנגב את הקקי.
ראש המוסד
אני לא יודע אם יוסי כהן, שמונה השבוע לראש המוסד, באמת מתאים יותר לתפקיד מרם בן ברק ומנ', שני המועמדים האחרים. אני מודה שלרגע עברה בי המחשבה שאם היה ברשימה הזאת גם איזה פ' או אפילו פ' סופית זה בהחלט היה יכול להפוך את ההתמודדות למעניינת הרבה יותר.
אבל כשאני קורא את כל מה שנכתב השבוע בעיתונים, אני מבין שאני לא צריך להרגיש לא נוח עם הבורות שלי. שאני בחברה טובה. שגם עמיתי, כמעט כולם, לא מבינים כלום ולא יודעים לספר על יוסי כהן כלום. כלומר, חוץ מזה שהוא לובש חולצות מגוהצות, שיש אומרים שהוא אפילו מגהץ אותן בעצמו, שהוא אוהב געפילטע פיש וקוגל, שמדי מוצאי שבת הוא גומא 12 ק"מ בריצה, שהוא חובב משנה ופלפולי חוכמה יהודית, שהוא נועל נעליים איטלקיות, שהוא מורח קרם ידיים ושבצעירותו הצטיין במשחק שש־בש וידע מתי לקחת סיכון במשחק.
השבוע הבנתי שהעובדה שהאיש פעל כל השנים בחשיכה - ושאף אחד לא באמת יודע לספר עליו יותר מדי - יש בה עבור הפרשנים דווקא יתרון. הם יכולים לכתוב עליו הכל ואף אחד לא יוכל להתווכח. אפשר לדוגמה לכתוב עליו - על מי שטיפס אל הצמרת לאורך שנים, שעמד בראש האגף שמפעיל סוכנים, שקיבל את פרס ביטחון ישראל - ש"אופקיו צרים והעזתו מוגבלת", שאין לו "אינטלקט מיוחד", ואפילו שהוא "נטול עמוד שדרה מוצק".
ב"דה מרקר", שם העולם מתחלק לתומכי מתווה הגז ולמתנגדיו, קבעו במפורש ובלי היסוס והסתייגות כי "ראש המטה לביטחון לאומי פרסם חוות דעת חלקית שהכשירה את מתווה הגז... לנתניהו זה הספיק כדי למנות אותו לראש המוסד...". זהו. לא כישוריו, לא עברו, לא שום דבר אחר. מתווה הגז וזהו. תארו לעצמכם איזה מזל היה לביטחון ישראל שלא אני פרסמתי את חוות הדעת הזאת.
כל השיח הזה לא היה באמת חשוב אלמלא המוטיבציה שמאחורי הדברים. עבור יותר מדי פרשנים אצלנו יש נקודה ארכימדית שהכל נקבע לפיה. בנימין נתניהו. העולם מתחלק לתומכיו וליריביו, לרעים ולטובים, ומכאן שאם נתניהו מינה את יוסי כהן, כנראה יש איתו בעיה. התפיסה הזאת, במלוא גיחוכה, הביאה פרשנים להסביר שלכהן - כראש מוסד שנתניהו מינה אותו - תהיה בעיה לעמוד מולו ולבלום אותו כשיהיה צורך.
למה זה מצחיק עד כדי גיחוך? מכמה סיבות. הראשונה, שאת כל ראשי המוסד ואת כל הרמטכ"לים ואת כל היועצים המשפטיים שלנו מינו בסופו של דבר ראשי הממשלה לדורותיהם. אם זה הפך את כולם ליס־מנים, אין לזה קשר לנתניהו ולכהן. השנייה, שאני לא מכיר ולא זוכר ראש ממשלה שמינה מישהו שאינו מסתדר איתו או לא חושב שהוא מתאים לתפיסתו, רק כדי שיהיה מי שיתעמת איתו או יבלום אותו כשיהיה צורך. השלישית, שלא ברור איזה חשש מעוררת בדיוק הקרבה של כהן לנתניהו. שמחר, כשהמוסד יצטרך לארגן את מבצע חטיפת אשת ראש הממשלה, כהן ימצא עצמו בניגוד עניינים? מה זה השטויות האלה?
כל זה נובע, כאמור, ממקום אחד. מחבורה של פרשנים שאם זה היה תלוי בה הקריטריון הראשון למינויו של כל פקיד במדינת ישראל היה נכונותו לשמש אופוזיציה לנתניהו. מהמקום הזה בדיוק הם חושבים שאסור למנות את אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה, כי הוא עלול להיות בניגוד עניינים כשיצטרך לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו. נכון שאין חקירה כזו, אבל תמיד כדאי להיות מוכנים. מהמקום הזה הם גם מוחאים כפיים לנשיא המדינה, שקנה את אהבתם כשהחל לתקוע אצבעות בעיניים של ראש הממשלה.
אתם יודעים למה הפרשנים האלה מצחיקים אותי? כי רובם מחזיקים מאוד ממאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, איש שמונה לתפקידו רק לאחר ששימש ראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון בפריימריז בליכוד. לא ראש המועצה לביטחון לאומי כמו יוסי כהן אלא איש מטה הבחירות, הכי פוליטי, הכי אישי, הכי קרוב לשרון.
לזכות הפרשנים האלה אפשר לומר שבתחילת דרכו הם באמת נתנו לדגן בראש. חלקם אפילו הציגו אותו כשקרן, על גבול המושחת. "דגן יודע להרוג", כתב פרשן אחד, "לא לחשוב". אחד אחר, מהבכירים שבפרשנינו, נזף בו קשות על חוסר היכולת שלו להבין מהי הדרך הנכונה לפעול מול האיראנים. אחר כך, כשדגן מתח ביקורת על נתניהו בעניין האיראני, זרקו הפרשן הזה וחבריו את כל מה שכתבו בעבר לפח, והפכו את דגן לאלוהים.
כל שנשאר לנו לקוות כעת, לטובת המדינה, זה שיוסי כהן יהיה יותר רציני מאלה שכותבים עליו.
[email protected]
אבל כשאני קורא את כל מה שנכתב השבוע בעיתונים, אני מבין שאני לא צריך להרגיש לא נוח עם הבורות שלי. שאני בחברה טובה. שגם עמיתי, כמעט כולם, לא מבינים כלום ולא יודעים לספר על יוסי כהן כלום. כלומר, חוץ מזה שהוא לובש חולצות מגוהצות, שיש אומרים שהוא אפילו מגהץ אותן בעצמו, שהוא אוהב געפילטע פיש וקוגל, שמדי מוצאי שבת הוא גומא 12 ק"מ בריצה, שהוא חובב משנה ופלפולי חוכמה יהודית, שהוא נועל נעליים איטלקיות, שהוא מורח קרם ידיים ושבצעירותו הצטיין במשחק שש־בש וידע מתי לקחת סיכון במשחק.
השבוע הבנתי שהעובדה שהאיש פעל כל השנים בחשיכה - ושאף אחד לא באמת יודע לספר עליו יותר מדי - יש בה עבור הפרשנים דווקא יתרון. הם יכולים לכתוב עליו הכל ואף אחד לא יוכל להתווכח. אפשר לדוגמה לכתוב עליו - על מי שטיפס אל הצמרת לאורך שנים, שעמד בראש האגף שמפעיל סוכנים, שקיבל את פרס ביטחון ישראל - ש"אופקיו צרים והעזתו מוגבלת", שאין לו "אינטלקט מיוחד", ואפילו שהוא "נטול עמוד שדרה מוצק".
ב"דה מרקר", שם העולם מתחלק לתומכי מתווה הגז ולמתנגדיו, קבעו במפורש ובלי היסוס והסתייגות כי "ראש המטה לביטחון לאומי פרסם חוות דעת חלקית שהכשירה את מתווה הגז... לנתניהו זה הספיק כדי למנות אותו לראש המוסד...". זהו. לא כישוריו, לא עברו, לא שום דבר אחר. מתווה הגז וזהו. תארו לעצמכם איזה מזל היה לביטחון ישראל שלא אני פרסמתי את חוות הדעת הזאת.
כל השיח הזה לא היה באמת חשוב אלמלא המוטיבציה שמאחורי הדברים. עבור יותר מדי פרשנים אצלנו יש נקודה ארכימדית שהכל נקבע לפיה. בנימין נתניהו. העולם מתחלק לתומכיו וליריביו, לרעים ולטובים, ומכאן שאם נתניהו מינה את יוסי כהן, כנראה יש איתו בעיה. התפיסה הזאת, במלוא גיחוכה, הביאה פרשנים להסביר שלכהן - כראש מוסד שנתניהו מינה אותו - תהיה בעיה לעמוד מולו ולבלום אותו כשיהיה צורך.
למה זה מצחיק עד כדי גיחוך? מכמה סיבות. הראשונה, שאת כל ראשי המוסד ואת כל הרמטכ"לים ואת כל היועצים המשפטיים שלנו מינו בסופו של דבר ראשי הממשלה לדורותיהם. אם זה הפך את כולם ליס־מנים, אין לזה קשר לנתניהו ולכהן. השנייה, שאני לא מכיר ולא זוכר ראש ממשלה שמינה מישהו שאינו מסתדר איתו או לא חושב שהוא מתאים לתפיסתו, רק כדי שיהיה מי שיתעמת איתו או יבלום אותו כשיהיה צורך. השלישית, שלא ברור איזה חשש מעוררת בדיוק הקרבה של כהן לנתניהו. שמחר, כשהמוסד יצטרך לארגן את מבצע חטיפת אשת ראש הממשלה, כהן ימצא עצמו בניגוד עניינים? מה זה השטויות האלה?
כל זה נובע, כאמור, ממקום אחד. מחבורה של פרשנים שאם זה היה תלוי בה הקריטריון הראשון למינויו של כל פקיד במדינת ישראל היה נכונותו לשמש אופוזיציה לנתניהו. מהמקום הזה בדיוק הם חושבים שאסור למנות את אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה, כי הוא עלול להיות בניגוד עניינים כשיצטרך לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו. נכון שאין חקירה כזו, אבל תמיד כדאי להיות מוכנים. מהמקום הזה הם גם מוחאים כפיים לנשיא המדינה, שקנה את אהבתם כשהחל לתקוע אצבעות בעיניים של ראש הממשלה.
אתם יודעים למה הפרשנים האלה מצחיקים אותי? כי רובם מחזיקים מאוד ממאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, איש שמונה לתפקידו רק לאחר ששימש ראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון בפריימריז בליכוד. לא ראש המועצה לביטחון לאומי כמו יוסי כהן אלא איש מטה הבחירות, הכי פוליטי, הכי אישי, הכי קרוב לשרון.
לזכות הפרשנים האלה אפשר לומר שבתחילת דרכו הם באמת נתנו לדגן בראש. חלקם אפילו הציגו אותו כשקרן, על גבול המושחת. "דגן יודע להרוג", כתב פרשן אחד, "לא לחשוב". אחד אחר, מהבכירים שבפרשנינו, נזף בו קשות על חוסר היכולת שלו להבין מהי הדרך הנכונה לפעול מול האיראנים. אחר כך, כשדגן מתח ביקורת על נתניהו בעניין האיראני, זרקו הפרשן הזה וחבריו את כל מה שכתבו בעבר לפח, והפכו את דגן לאלוהים.
כל שנשאר לנו לקוות כעת, לטובת המדינה, זה שיוסי כהן יהיה יותר רציני מאלה שכותבים עליו.
[email protected]