הערב אני חותמת את השבועיים הראשונים שלי בתאילנד ועוברת ליעד נוסף, להתחיל את השבועיים הבאים. חופשה ארוכה, לכל הדעות. ארוכה מדי? לא יודעת. יש רגעים, בעיקר בחדר במלון, שבהם אני בוהה בתקרה, בחוץ רותח מדי מכדי לתור ללא מטרה ובמלון אין אטרקציות מיוחדות. כנראה שהאגדו בבריכה שמור רק לישראלים.
את הלילות אני אוהבת. הרחובות מוארים בתאורה צבעונית, גלי הים נותנים את צליליהם ומסעדות רחבות ידיים מציגות בחזיתן דגים ענקיים השוכבים בתוך פלטות של קרח. הרעיון הוא לבחור דג, לשקול אותו ולגשת אל השולחן, להילחם ב־FI־WI החלש ולחכות לסעודת המלכים. כולם שזופים פה, אלה מסיביר ואלה מאיראן. כולם חייכנים וכולם שותים. הכל זול והשפע טוב עד כדי סחרחורת. אתם יודעים, למעלה מכך. ביקרתי בחמש מדינות השנה, ואני חושבת שזו היחידה שלא חששתי בה לרגע להגיד שאני ישראלית. משהו באוויר ובמקדשים המעוטרים בבודהה חייכן מסמנים שלום.
יצאתי לטיול בין ארבעת האיים המקיפים את קופיפי. עבר רבע שעה עד שהצלחתי לעבור מהמזח לסירה. ועד שהצלחתי לרדת מהסירה לתוך קאנו מגומי עברו 20 דקות. אני לא חושבת שיש רב בישראל שלא לחשתי את שמו, רק כדי לא למעוד ולהרוס לי כל סיכוי להיות הפאם פטאל של הקבוצה.
כן, כמובן שמעדתי וכמובן שהקוריאנים המנומסים כבשו צחוק והרוסים הרימו עוד שוט בשבילי (ואיתי). רק אחת הושיטה לי יד, בחורה יפה, צעירה, בלונדינית וחטובה. עיניה אומרות טוב וחיוכה כובש כל כך. קראו לה אנדראה, היא בת 28 וגרה בספרד.
רק שלוש שנים מפרידות בינינו וגם היא, כמוני, החליטה שהיא טסה לתאילנד, כך פתאום, לבד. היא סיפרה לי שיצאה עם בחור במשך חמש שנים, אפילו הראתה לי תמונות שלו. יום אחד קמה בבוקר והחליטה שהוא לא בשבילה יותר, שהיא רוצה להתקדם, משהו אחר וצבעוני יותר. ״את יודעת״, היא אמרה לי, ״הוא בחור טוב, אולי עשיתי החלטה שגויה, אבל טוב לי״.
את שיחתנו על סיפון הסירה קטע בחור גבוה ושחום, גם הוא היה בגיל שלנו. בידו אחז שני ארטיקים ואת אחד מהם הוא הושיט לאנדראה. ״אני הולך להביא את התיק שלי, בסדר?״, הוא אמר באנגלית במבטא זר. ״בסדר גמור, ותודה על הארטיק״, היא ענתה לו. אחר כך הביטה בי ואמרה ״אפילו לא ביקשתי ממנו שיקנה לי״.
״מי הוא?״, שאלתי. “איזה בחור מדובאי, הוא נדבק אלי מתחילת ההפלגה״, היא השיבה. “בהתחלה השבתי לו חיוך, כי הוא באמת איש שיחה נחמד, אבל אחר כך הוא כבר החליט שכשנרד מהספינה נהיה יחד על הקאנו, וכשיסתיים הטיול נלך לאכול במסעדה. הוא המליץ לי להתרחק מהחבר׳ה הרוסים״.
“שתלטן הבחור״, אמרתי והסתכלתי בחשש, לראות שהוא לא מגיע. “כן, אני לא יודעת איך להיפטר ממנו״, היא ענתה לי.
הבחור חזר. “נעים מאוד״, הוא אמר והושיט לי את ידו. “נעים גם לי״, חייכתי אליו. “מאיפה את?״, שאל. “מישראל״, עניתי. הוא שתק, לא המשיך בשיחה. “הארטיק טעים לך?״, שאל את אנדראה. “כן״, היא ענתה לו ולא הוסיפה.
“ומאיפה אתה״, עשיתי את עצמי לא יודעת, רציתי להבין אם השתיקה הזו היא משום שאני מישראל או סתם כי הוא לא אח לשיחה אינטלקטואלית. “אני חייל בצבא החזק של דובאי״, עיניו חדרו אל עיני כמו מזמנות קרב מגוחך. “מה, אתם יורים נפט אחד על השני?״, צחקתי.
גם אנדראה צחקה, צחוק מתגלגל ואפילו מוגזם. הייתה שם אחוות נשים. אני לחמתי את מלחמתה ועזרתי לה בגירוש הכובש, והיא הייתה לי בת ברית, כשמישהו הרים את רגליו הקדמיות של סוסו לעברי. אחרי כמה משפטים הוא קם והלך. עד סוף הטיול לא ראינו אותו, גם לא בהסעות למלון.
בעצם, אולי מוטב שאנעל את דלת המלון, ויפה שעה אחת קודם.
באותו הערב, כשאני שזופה ועייפה, החלטתי לא להיכנע למיטה הגדולה שקיבלתי אחרי ששיקרתי ואמרתי שאני בירח דבש. לבשתי שמלה אדומה, ייבשתי את שערי, התאפרתי קלות ותפסתי טוק־טוק אל הרחוב הגדול של פוקט, בנגלה רואד.
הרחוב הזה הוא הכי זימתי שראיתי בימי חיי. מועדוני חשפנות גדולים, על ברים ארוכים עומדות נשים ומזיזות את גופן העירום לעיני כל. אם תיכנסו אל הסמטאות, תוכלו למצוא דברים ביזאריים יותר, שמפאת כבודכם וכבוד השבת לא אתאר.
נכנסתי למועדון כזה. הזמנתי קוקטייל “סקס על החוף״ כאילו הייתי בשלהי שנות ה־80 לפני הופעה של בארי וייט והבטתי על עוברים ושבים. תיירים, תיירים, תיירים וזקנים עם תאילנדיות צעירות, נערות ממש. ושוב תיירים ושוב זקנים ותאילנדיות צעירות. תיירות מין. באמצעות גופן, חיוכן ותודעת השירות שלהן, על כל המשתמע מכך, מוכרות הבנות האלה (שבדרך כלל מגיעות ממשפחות קשות יום) לזקנים האלה את הנעורים בחזרה. וזה מגעיל, אלוהים, כמה שזה מגעיל.
“הכיסא על ידך פנוי?״, שאל בחור בחולצת פסים. “פנוי״, חייכתי אליו. הוא נתן קפיצה קלה ועלה על כיסא הבר. “זה טעים, המשקה הזה שאת שותה? זה נראה כמו סבון כלים״.
צחקתי. “רוצה לטעום?״, שאלתי. “אני לא שותה״, הוא ענה לי. “למה? אתה בהאנג אובר?״, חייכתי אליו. “אפשר לקרוא לזה ככה, אני מוסלמי״, ענה.
הפעם נשבעתי לעצמי להיות נחמדה, הרי עשר שעות טיסה מפה, זוהי יפו אהובתי, אם שם חייתי שנתיים בהרמוניה יפה, לא פה אטע את הריב הראשון. “אתה לא מפסיד הרבה, מאיפה אתה?״, שאלתי והרחקתי קצת את הכוס, כאקט של כבוד. “תוניסיה״.
פתאום זרחתי, אורו עיני, תאילנד קיבלה עליה מעטפת של גן עדן עם דיפלומה, שמעתי תוניסיה! מולדתה של אמי, שפתה של סבתי, המדינה האחראית לקילוגרמים העודפים שלי.
“באמת?״, הרמתי את קולי. “אמא שלי מתוניסיה!״. התחלתי לזמר לו מחרוזת חינה תוניסאית. בדמיוני ראיתי אותי ואותו על כרכרת זהב נכנסים לאולם חינות ברמלה ועושים שלום לכל האורחים עם המגשים בידם.
“מאיפה את מכירה את השירים האלה? את עדיין גרה בתוניסיה?״.
“לא״ עניתי לו, “אני מישראל״.
“פלסטין?״, שאל.
הלך החלום. טוב, גם ככה חינה זה מנהג פרימיטיבי.
הרבה אנשים אני פוגשת פה מדי יום. פגשתי ברזילאי, כוכב טלוויזיה לשעבר שהיגר הנה כדי להגשים את חלום אביו ולהיות דייג. בכל בוקר הוא יוצא אל הים עם רשת וסירת דייגים קטנה ומחכה לדגים שיבואו אל רשתו. הוא מניח כי אביו צופה מלמעלה ומחייך.
פגשתי בחור בריטי, שאיתו ידעתי ליל אהבים יפה, ובבוקר, כשהלכנו לסעוד יחד ארוחת בוקר, הוא קילל ילד קבצן ושילח אותו מדרכנו. מיותר לציין שאני המשכתי עם הילד לחנות גלידה, נכון?
פגשתי זוג הודים שחגג את ירח הדבש שלו וזוג עצוב מסוריה. פגשתי בחור טורקי ששונא את מדינתו ובחור צרפתי שיודע ללחוש מילים יפות. פגשתי נוצרים שלימדו אותי על קבלה, בודהיסטים שלימדו אותי על שלווה ויהודים שלימדו אותי להתמקח. יש הכל בתאילנד, החל מהבוץ הרע, רודף הבצע, הזימתי ולוגם הסיפוקים הטבוע באדם, ועד לאושר הנשגב והיפה שבקיבוץ הגלויות ובחופש המוחלט.
עוד שבועיים אצטרך לארוז ולשוב הביתה. נשבעתי לעצמי שהפעם במזוודה שלי לא יהיו הרבה בגדים, לא המון מתנות, שגם ככה כולם זורקים אותן לפח, וגם לא בקבוקי אלכוהול מיותרים. הפעם במזוודה שלי אביא רומן חדש.
לא סיפור קצר, רומן. ובקרדיטים ארשום: תודה לך, תאילנד, על שגילית לי עולם.