כמו בכדורגל, כך גם במלחמה: כאשר למאמן אין אסטרטגיה ברורה וכאשר לא יודעים לבנות חומה, היריב מצליח להבקיע. בלי אסטרטגיה וללא הגנה אי אפשר לנצח.
כמעט כל פיגועי גל הטרור הנוכחי (חוץ מאחד) בתחומי ישראל בוצעו על ידי פלסטינים שנכנסו אליה כשוהים בלתי חוקיים, או על ידי תושבי מזרח ירושלים, שממילא נהנים מחופש תנועה. על פי נתוני השב"כ, בכל זמן נתון נמצאים בתחומי ישראל כ־50 אלף שוהים פלסטינים בלתי חוקיים. חלקם מבריחים את הגבול בתחילת השבוע וחוזרים לבתיהם בסופי השבוע, חלקם חוצים את הגדר מדי בוקר ושבים עם ערב, ומיעוטם נשארים דרך קבע בתחומיה. רוב השב"חים מגיעים כדי לעבוד ולהתפרנס, אולם המספר הגדול הזה מעיד על היעדר שליטה מוחלט על היוצאים והבאים משטח הרשות. בין השוהים יש רבים בעלי עבר ביטחוני, או בעלי רקע היוצר סיכון ביטחוני משמעותי.
בתעשייה המשגשגת של הברחת הפלסטינים לישראל מעורבים עבריינים ערבים־ישראלים ויהודים. מדובר בתעשייה שלמה - זיוף רישיונות ואישורי כניסה, נהגים ומסיעים משני צדי הגדר שמורידים ואוספים את השב"חים בנקודות מוסכמות מראש, בעלי עסקים ישראלים המעסיקים שב"חים ביודעין, ועוד.
המשטרה ומשמר הגבול עוצרים מדי שנה עשרות אלפי שב"חים. מאז 2009 הגיע מספר העצורים לכ־150 אלף בשנה, והוגשו אלפי תלונות נגד מעסיקי ומסיעי שב"חים. בשנה האחרונה הופצה במשטרה הנחיה פנימית להגביר את האכיפה, הן מול השוהים עצמם והן מול המסיעים והמעסיקים.
אבל אליה וקוץ בה. המוטיבציה להילחם בתופעה מתחילה ומסתיימת בדרג המבצע, המשטרה. הרשות המחוקקת והרשות השופטת אינן שותפות לה. החקיקה מקלה מאוד, בלשון המעטה, גם עם השב"חים וגם עם מעסיקיהם ומסיעיהם. היא גם מאפשרת לבתי המשפט להקל מאוד בגזרי הדין של כל אותם שכבר צולחים את השלב הביורוקרטי של ההעמדה לדין.
בתי המשפט, הנוטים לשחרר את העבריינים או להקל מאוד בעונשם, מפחיתים את ההרתעה למינימום וכפועל יוצא מכך מעלים את המוטיבציה של השב"חים להמשיך ולהגיע לישראל - גם במחיר של מעצרים תכופים. גם המסיעים, המלינים והמעסיקים לא נענשים בחומרה, מה שמאפשר להם להוסיף ולפשוע.
בתי המשפט בישראל פועלים במסגרת עקרונות הצדק והחירות, המחייבים את המדינה מבחינה הומניטרית לתת לפלסטינים אפשרות תעסוקה ופרנסה. וכך נוצר מצב בלתי נסבל, שבו גם כשהמשטרה עוצרת את העבריינים, היא אינה מצליחה לגבש כתבי אישום שעומדים בקריטריונים המחמירים של הפרקליטות. ואם כבר צלחו את המחסום הזה, השב"חים מגיעים לבתי המשפט, שם הם משתחררים או מוטלים עליהם עונשים מגוחכים, המעודדים אותם לשוב לישראל.
נוסף על כך, בניית גדר ההפרדה טרם הושלמה - בשל מגבלות משפטיות והחלטות בג"ץ ובשל היעדר מדיניות ברורה של הממשלה בנושא - ומאפשרת את המשך זליגת עשרות אלפי השב"חים והמחבלים.
קשירת ידי רשויות האכיפה בישראל לא באה לידי ביטוי רק בעבירות השהות הבלתי חוקית, אלא גם בעבירות ההסתה. בישראל, בניגוד לארה"ב, חובה על המשטרה או על השב"כ להוכיח משפטית כי מי שהסית אכן התכוון שיבוצע מעשה כפועל יוצא מדבריו. כלומר לא די בכך שפלוני יישא דברי הסתה פרועים באופן גלוי בתקשורת או ברשתות החברתיות, אלא יש להוכיח שהתכוון שכתוצאה מדבריו יבוצע מעשה של ממש.
העובדה הזאת מקשה מאוד על המשטרה לאכוף את עבירת ההסתה ומונעת מהשב"כ מלעסוק בנושא כמעט לחלוטין. גם כאן הפרקליטות מקשה מאוד על הגשת כתבי אישום, ובתי המשפט נוטים להקל במקרים המועטים שמצליחים להגיע לשולחנם. במצב דברים זה, אין פלא כי רמת ההסתה בישראל בשנת 2015 זהה, ולעתים אף קיצונית יותר מזו שהתחוללה בשנת 1995, ערב רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין.
כדי להפסיק את התופעות של השהות הבלתי חוקית וההסתה ישראל חייבת לנקוט צעדים דרסטיים ומהירים. יש לשנות את החוקים ולהחמירם באופן שיקטין את שיקול הדעת של בתי המשפט ויחייב עונשי מינימום חמורים מאוד לשב"חים, למסיעים ולמלינים, למעסיקים ולמסיתים. כולל מניעת כניסה לצמיתות, ביטול רישיונות עסק, מאסרים ממושכים וקנסות גבוהים. על המדינה להשלים את בניית גדר ההפרדה ולסתום את כל הפרצות בה באופן שלא תתאפשר כניסת שב"חים. על בתי המשפט להחמיר את הענישה ולהגביר את ההרתעה, שכלל אינה קיימת כיום.
ובעיקר ראוי שרשויות הממשל, החקיקה, המשפט והאכיפה יפנימו כי אנחנו לא ניו יורק, וכי הרשות הפלסטינית אינה פנסילבניה. אנחנו בלב לבו של הג'ונגל המזרח תיכוני.
הכותב שימש כראש מטה ראש השב"כ