1. הטלפון מצלצל (המכשיר הקווי בבית). מעט אנשים קרובים מכירים את המספר. אני שונא טלפונים. מרים את השפופרת ושומע קול מנומנם: “הממממ שלום, מדבר הבן של המורה לעברית של אמא שלך...המממ", ככה היה פותח יוסי שריד כשהיה מצלצל מדי פעם, לפעמים כדי להודות לי על כך שהגנתי בחירוף נפש על שמו כנגד מאזינים שכינו אותו בוגד שמאלני, או כאלו שהתאכזבו מזה שאביו ואמו לא נרצחו על ידי הנאצים והיו חוסכים מהם את נוכחותו.



יעקב שריד, אביו של יוסי, היה מורה לעברית, בין שאר פעילויותיו בגולה הפולנית, אי שם בשנות ה־20 של המאה הקודמת. הוא הגיע לעיירה שרשוב במחוז פרוז'נה, לא רחוק מהעיר הגדולה ביאליסטוק. הגעתו לעיירה הקטנה, כך סיפרה לי אמי, עוררה התרגשות גדולה בקרב תושבי המקום שרובם היו יהודים ציוניים. המורה לעברית יעקב שניידר שכר חדר קטן ולימד את הילדים את השפה העתיקה לקראת העתיד שבו אולי תקום מדינה יהודית בארץ ישראל, ששפתה תהיה עברית.



רצה הגורל וב־1935, כשהמורה יעקב שניידר עלה לאונייה בדרכו להגשמת החלום, עלייה לארץ ישראל, הייתה בה גם הנוסעת שרה ולדשן, ובין השניים היה מפגש מרגש. אמי הגיעה לארץ עם תעודה המעידה על כך שהיא נשואה ליעקב גולדוויץ, אבי, במסגרת הניסיון להביא יהודים רבים ככל האפשר לישראל בעזרת נישואים שחלקם היו פיקטיביים.



המורה שניידר חשב שכל בני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים והוא שינה את שמו לשריד, רוצה לומר שהוא השריד האחרון של משפחתו. גם המורה שריד וגם הורי (אבי הגיע לארץ כחלוץ ב־1925) חיו חיים צנועים. שריד עסק בחינוך ברחובות והתגורר בדירה עבשה שהייתה צמודה למאפייה וחייו וחיי בני משפחתו לא היו קלים. אבי החל את דרכו בארץ כעובד בקטיף, כמייבש ביצות, סולל כבישים ואחרי הרבה שנות עוני ומגורים עלובים הגיע לרכישת דירת שני חדרים בעזרת משכנתה ל־30 שנה, שגזלה נתח גדול משכרו העלוב באחד ממוסדות ההסתדרות.



המפגש הראשון שלי עם יוסי שריד היה אלים. זה התחיל באלימות מילולית והסתיים באלימות פיזית. מעשה שהיה כך היה: במסגרת עבודתי כפרילנסר בסוכנות צילומי העיתונות סל"ע של נחום גוטמן, נשלחתי לצלם ועידה של מפלגת מפא"י בהיכל התרבות. גוטמן ביקש שאתרכז בצילום ראשי המפלגה ואתפוס אותם בפוזות חריגות. התמקדתי במשה דיין, גולדה מאיר, פנחס ספיר, יגאל אלון ואחרים. אלון ישב מימינה של גולדה, דיין משמאלה. הבחנתי בכך שאלון מכסה בכף ידו את החלק הימני של פניו. כשהסיר לרגע את היד ראיתי שפניו מעוותים לגמרי בצדם הימני שהיה מוסתר (מאוחר יותר הבנתי שהייתה לו בעיה עצבית בפנים). מיד “דפקתי" כמה תמונות מהירות שלו, ואז הבחנתי ביוסי שריד שהיה דובר מפא"י (הוא היה כבן 24־25, אני הייתי בן 17.5), שצועק עלי לא לצלם.




התמונה שבגללה שלח שריד את סדרני מפא״י הבריונים לכסח את זהבי: הפנים האמיתיות של יגאל אלון. צילום: נתן זהבי



עניתי לו שאני לא שואל אותו מה לעשות ושזו עבודתי ושאני לא דובר מפא"י. שריד התחמם, הניף ידיו והזעיק את הסדרנים תוך שהוא צועק להם להעיף אותי מהאולם ולא לתת לי להיכנס. העיפו אותי, מה זה העיפו, עפתי במדרגות. הפלאש של המצלמה נשבר, אני נחבטתי קצת, אבל התמונות היו אחולשרמוטה של תמונות, ולפחות אחת מהן הופיעה בשער השבועון "העולם הזה", שגם בו הייתי פרילנסר. יגאל אלון היה בן טיפוחיו הפוליטי של שר האוצר הכל יכול פנחס ספיר, שריד היה איש של ספיר והם חששו שתמונה של אלון במראה הקצת מפחיד תזיק לתדמיתו הפוליטית.



2. בהמשך, כשאני התבגרתי ויוסי שריד גם, נפגשנו באקראי והתיידדנו, סיפרתי לו שאחרי התקרית אמי כעסה עלי ודיברה בשבחו של המורה המופלא שלה יעקב. גם בעבור אבי, שגם שמו היה יעקב, היה שריד האב דמות מופתית של מחנך דגול.



ביום שישי שעבר בצהריים (בערב הוא נפטר) צלצל אלי חבר ואמר לי “ראיתי את החבר שלך יוסי שריד יושב בים ומשחק שש־בש, חבל שלא הייתה לי מצלמה, זה אחלה צילום", אכן חבל שלא הייתה לו מצלמה.



סיפרתי לחבר איך החל הקשר בין שריד לבין מצילי תל אביב: באמצע שנות ה־70 עבדתי כשנתיים כמציל בחוף שרתון (חוף "מציצים"). מאחר שהעירייה לא רצתה לתת מעמד של קביעות למצילים זמניים, בין השאר בגלל התנגדות המצילים הוותיקים, התפטרתי. בתקופה מאוחרת יותר, כשהתחלתי לעסוק שוב בעיתונאות, פנו אלי המצילים וביקשו שאעזור להם בקידום ענייניהם. רוב המצילים היו חירותניקים שרופים, חוץ מאחד, גדעון פריד, שעבד באבטחה באירועים של מפא"י והיה חולה על יצחק רבין וגם רבין אהב אותו.



הצעתי למצילים שיפנו ליוסי שריד שנוהג לעזור לכל מי שפונה אליו. היו ביניהם ויכוחים מרים בשאלה אם הם מוכנים להיעזר ב"מניאק הקומוניסט השמאלני". בסוף החליטו לקבל את עזרתו למרות הסלידה. קבעתי להם מפגש בכנסת והעברתי ליוסי את שמותיהם. חבורת המצילים, גדולי גוף, שזופים וחרושי קמטים, הגיעה לכנסת ושריד קיבל אותם בכבוד מלכים. הם הציגו עצמם בשמותיהם, ושריד בזיכרונו המופלג קלט אותם מיד ואז החל לעבור איתם בין חדרי השרים והח"ככים כשהוא מציג אותם בדרכו הסרקסטית אחד אחד: “אדוני השר, לכבוד הוא לי להכיר לך את המציל מר מלמד מחוף גורדון, שלזכותו מאות נשים, גברים וטף שהציל את חייהם תוך חירוף נפשו...". הוא עשה להם סיבוב שגרם להם להידלק עליו כפי שקרה לכל מי שהכיר את הצד הממזרי–שובבי שלו.



הניסיונות להיטיב את תנאיהם לא צלחו במיוחד, אבל הם הזמינו אותו לבקר בסוכות ההצלה שלהם. שריד נדלק במיוחד על תחנת ההצלה של “בומה" בחוף הילטון, ומאז במשך עשרות שנים היה מגיע לתחנה ביום שישי לשחק שש־בש. פעם כששוחחנו על הקטע של המצילים, הודה לי שבזכותי יצר היכרות כה חשובה ששינתה את אורח חייו. ביום שישי שיחק שש־בש בחוף מציצים, בערב נפטר.



3. ב־1995 ניסו טינופות, לא חשוב מאיזה צד של המפה הפוליטית, לחסל את שריד שעשה דרכו ברכב מירושלים לתל אביב. הם ניסו להוריד אותו מהכביש תוך כדי נסיעה, הניסיון לא צלח.



כמות האיומים על שריד הפכה אותו בתקופות שונות לאישיות מאובטחת מעבר למקובל, כל איש מיחידת האבטחה ששמר עליו התאהב בו. שריד ואשתו דורית דאגו לרווחת אנשי האבטחה כמו היו חלק מהמשפחה. מי שיחפש לא יתקשה למצוא אנשים במקומות רבים ברחבי הארץ, מהדרום עד אצבע הגליל, שיהללו וישבחו את הח"כ־השר שריד, שהגיע להתגורר באזורם בימים הכי קשים, תוך שהוא מתחבר עם התושבים המקומיים וכמובן לא שוכח להתמודד איתם במשחק השש־בש האהוב עליו. אגב, במשחקים הללו הייתה לשריד תכונה מחורבנת שמיד שמים לב אליה, הוא היה שנורר כפייתי של סיגריות.



לפני כחודש וקצת הגיע שריד לספר הקשיש ברחוב בן יהודה 194, ששריד היה אחרון המוהיקנים שהיה לו אומץ לספר אצלו את ארבע השערות שנותרו על ראשו. אומרים שהספר שחצה את גיל 90 משאיר את המספרה פתוחה רק בגלל שריד. אחרי התספורת ישב שריד לאכול בברבוניה. זה היה בדיוק ביום שבו אני אוכל עם חברי שם בשולחן קבוע במשך 15 שנה. שריד שישב לבד הוזמן לשולחן ובילינו איתו שעתיים נעימות, שבהן בין ביס לביס דיבר, וכשהוא מדבר - להשחיל מילה זה דבר חסר סיכוי. שריד כהרגלו חקר למעשיהם את אלו שאינו מכיר סביב השולחן, ובטרם הספיקו לסיים משפט כבר החל לספר להם על מקום עבודתם ועל מי שהיה הבוס שלהם ואיך הצטלבו דרכיהם.



לא הלכתי ללוויה של יוסי, קשה לי. כל כך הרבה אנשים אהובים הלכו: מוטי קירשנבאום, יצחק רבין, אורי ליפשיץ, אדם ברוך, לובה אליאב, שולמית אלוני, יורם קניוק...הרשימה הולכת ומתארכת. בספר הטלפונים שלי, הישן והמרופט, חל מהפך, לצד רוב השמות בספר הוספתי ז"ל.



כנראה בעקבות דברים שכתבתי בפייסבוק לאחר מותו של יוסי, איזה חלאה יהודי העלה בפייסבוק תמונה שלי במדי אס־אס עם שפם של היטלר. הנחתי את התמונה שהוציאו לי במדפסת על השולחן. באופן מקרי, על יד התמונה הזו היה מונח גיליון נייר ובו הדף של יד ושם המאזכר את שם סבי, נתן ולדשן, שעל שמו אני קרוי. הבטתי על שני הדפים, מצוין שם כי נתן ולדשן נולד ב־1872 בעיירה שרשוב, פרוז'נה, פולין. מצוינים שם אשתו ושמות הוריהם, והמקצוע: חייט. מעמדו על פי מקור המידע - נרצח.




כתובת הנאצה. צילום: פייסבוק


אני מביט על התמונה שלי כנאצי. אני מביט על עמודי התגובות בפייסבוק, שבו מחברים אותי ואת שריד כנאצים יהודים. אני חושב על החלוצים יעקב שריד ויעקב זהבי ועל חבריהם, שבאו להקים את הבית הלאומי של העם היהודי - חושב על התוצאה ובא לי להקיא.