שוב מאיימת עלינו שביתה. לא המקופחים, השכירים הבלתי קבועים הנעים ונדים ממעסיק אחד למשנהו, אלה שחברות תעסוקה עתירות ממון שולטות בחייהם ומטלטלות אותם בין תקווה לייאוש. העובדים המבוססים, הקבועים, שוב מאיימים על כולנו: נשבש את אורחות חייכם אם לא תיטיבו איתנו, על אף הפער הגדל והולך בינינו לבין מאות אלפי המועסקים האחרים.
אני מבקש להתרפק על זיכרונות. אני בן למשפחת פועלים קשת יום מחיפה. עוד בטרם סיימתי את לימודי בתיכון, היה עלי לסייע לפרנסת הבית, ואני זוכר אפילו שטאטאתי את נמל חיפה המאובק, ועשיתי זאת בגאווה, שהרי אני מקבל שכר. אחר כך עסקתי כפועל בניין אפור, בטרם לכתי לאוניברסיטה, בטלטול מריצות עמוסות בטון. אלה היו ימים יפים. הכל נטלו בעול. הגאווה הגדולה של אבי, מנוחתו עדן, הייתה העובדה שהוא פועל בניין יציב וקבוע ב”סולל בונה”.
חלפו הלכו להן השנים. חזרתי משליחות באנגליה, ואני בנמל חיפה האהוב והמוכר, ממתין למטען שבו כל רהיטי ביתי, שאותם אוביל לביתי בירושלים. אני עוקב אחר המנוף הנושא מבטן האונייה את “הליפט” שבו מצוי כל רכושי. אני מתבונן בו, והנה ניגש אלי עובד נמל, מאלה שפעם הייתי אחד מהם, ולוחש על אוזני בקול בוטה: “המטען עלול ליפול. אם לא תשלם הוא ייפול”.
כלומר למרבה הזוועה והתדהמה גיליתי כי אם לא אשלוף את ארנקי ואוסיף על הסכום שכבר סוכם עליו, המטען היקר עלול ליפול ארצה ולהתרסק. זה היה איום בוטה וגס נוסח מאפיה. כמעט פרצתי בבכי. זו חיפה האהובה שלי? זה הנמל של נעורי? חרקתי בשיני ושילמתי והבנתי כי חל מהפך בארצי, מולדתי היקרה.
מאז, וכמובן יסלחו לי עובדי הנמל ישרי הדרך, אינני מזדהה כל כך עם מאבקכם להגדיל את שכרכם מ־40 אלף ל־60 אלף, או משהו דומה. והנה עתה באים עובדי המדינה החזקים, היציבים והקבועים, כאלה ששנתם לא נודדת עליהם, ולעתים משכורתם עולה לא בגלל טיב ביצועיהם אלא בגלל עוצמת העיצומים והוועד, ומבקשים מכולנו כי נשלח יד לכיסנו אחרת... המטען היקר ייפול. כלומר, המשק כולו יושבת.
בושו לכם. אלה המייצגים שם בהסתדרות את החזקים והבוטים.
אלה המאיימים להשמיט את המטען מעל ראשנו.
עוד זיכרון: הייתי חבר ועד העיתונאים בעיתון “ידיעות אחרונות”. היינו יושבים עם הבעלים, נח מוזס והעורך דב יודקובסקי. באיזה כבוד ויראה התייחסו אלינו. טיפלו בנו בידיים אוהבות וקשובות. והיום – אין ועד. יש אגודת עיתונאים חלשה ונושמת בקושי. היינו פעם סוציאליסטים, לא עלינו, העובד היה חזק ובטוח, המעביד תלה בו עיניים שואלות: אתה מרוצה?
והנה התהפכו היוצרות: קמו עלינו ועדים חזקים ובוטים הלופתים את כולנו בגרוננו.
לא הגיעה העת לשוב לערכים הישנים והטובים? עובדים אך אחראים, והחלשים יעמדו בראש התור ולא בקצהו כמקבצי נדבות.