שבוע לאחר שהוסר איום השביתה בנושא הביטוחים הסיעודיים צץ - בעיתוי לא מקרי - סכסוך עבודה נוסף, והפעם מגה־סכסוך הנוגע להסכמי השכר במגזר הציבורי. בניגוד לפעמים הקודמות שבהם שר האוצר משה כחלון נכנע במהירות לאיומי יו”ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, הפעם מדובר בעניין רציני הרבה יותר.
אומנם ניסנקורן שלף מחדש את אקדח השביתה, אבל הפעם הוא גם מתכוון לירות. עם זאת, הרושם המתקבל הוא שגם כחלון כבר אינו הפראייר ושהפעם הוא אינו מתכוון להיכנע.
היד שתחתום על תוספות שכר של כ־11 מיליארד שקל לעובדי המגזר הציבורי צריכה לרעוד. תוספת של כ־2.5% לשנה במשק בהאטה היא חסרת היגיון כלכלי. נקווה ששום שר אוצר לא יחתום על תוספת הזויה כזאת במשמרת הנוכחית, כי אין לכך הצדקה.
הוויכוח בסכסוך הנוכחי אינו על הלחם אלא על החמאה. במה מדובר? יו”ר ההסתדרות מנסה לארגן לכמיליון עובדי המגזר הציבורי (מתוכם 217 אלף עובדים בשירות המדינה) תוספת כוללת של כ־10% בגין השנים 2013־2015 בעלות הנאמדת כאמור ב־11 מיליארד שקל. ניסנקורן מעוניין להשיג את מה שקודמו בתפקיד עופר עיני קיבל במסגרת הסכם שכר בגין שנים קודמות.
אלא שעיני קיבל את מה שקיבל בגין שנים שאנחנו רק יכולים להתגעגע אליהן. האינפלציה אז הייתה גבוהה מ־2% והצמיחה במשק הייתה גבוהה מ־3%. שכר המינימום, כזכור, עמד אז על 3,950 שקל, בעוד ששכר המינימום יעלה עד 2017 ל־5,300 שקל. בעקבות מדד נובמבר השלילי שפורסם שלשום, האינפלציה מתחילת שנת 2015 תסתכם במינוס 0.9%. ברור כי אינפלציה שלילית וירידה במחירי המזון והאנרגיה מגדילים את כוח הקנייה.
זאת ועוד, בתקופה שבו לא היה הסכם, בין ינואר 2013 לאוגוסט 2015, זינק השכר במגזר הציבורי ב־7%. במגזר הפרטי הסתפקו בתוספת של 4.77%. מקום העבודה היחיד הבטוח, בגלל הקביעות, הוא המגזר הציבורי. במגזר הפרטי הכיסאות רועדים, ראו קריסת הרשתות מגה, ספורט ורטהיימר ועוד.
אתמול, גם זאת בעיתוי לא מקרי לחלוטין, פורסם הדוח השנתי של הממונה על השכר באוצר. הממונה, קובי אמסלם, מפרט לעומק את מבנה ההוצאות, וממנו עולה כי כמעט כל אחד היה רוצה להיות עובד במגזר הציבורי (עם שכר ממוצע של 16.3 אלף שקל לחודש) או בנמלי הים בחיפה ובאשדוד (עם שכר ממוצע של 28 אלף שקל לחודש).
הוצאות השכר הכוללות הסתכמו ב־2014 בכ־100 מיליארד שקל. עינינו לא צרה ברופא נשים בכיר בקופת חולים כללית שהפך לשיאן השכר עם קרוב ל־128 אלף שקל לחודש או בחוקר במערכת הביטחון שהביא הביתה כ־125 אלף שקל לחודש. אבל מה שצורמת במיוחד היא הדרישה להמשך ניפוח עלות תחזוקת המגזר הציבורי, בעוד שעובדי המגזר הפרטי (במיוחד בענפי התעשייה) נאנקים תחת קשיי היום־יום.
“השכירים בישראל לא גומרים את החודש”, טוען מזכ”ל ההסתדרות להגנתו, “וזאת לא בושה לתת תוספות שכר. אנחנו חייבים לגמור את הסכם השכר עוד לפני סוף השנה”. אלא שנתוני השכר במגזר הציבורי מראים שניסנקורן לא מדייק, בלשון המעטה. שכר המינימום עלה, ההיקף של מענק הכנסה שלילי הולך וגדל, ומצב השכירים במגזר הציבורי טוב בהרבה מאלה שבפרטי. יו”ר ההסתדרות דורש את הבלתי אפשרי: הוא דורש לקבל בפועל יותר ממה ששולם בתקופת קודמו עיני, בלי לתת דבר.
מה יכול ניסנקורן לתת? הוא למשל יכול לדאוג לכך שתוספות השכר ישולמו באופן דיפרנציאלי. אם הוא דואג באמת לבעלי השכר הנמוך, אז יואיל נא ויתכבד להסכים לשלם יותר לבעלי השכר הנמוך ופחות לבעלי השכר הגבוה. מה יותר מזה יתרום לצמצום הפערים, שבוע לאחר שהתבשרנו על נתוני העוני בישראל? אבל ניסנקורן מתנגד, כי בפועל הוא דואג לקבוצות העובדים החזקות. ייתכן שעמדתו גם מונעת משיקולי בחירות בהסתדרות, שיתקיימו במהלך 2016.
בהתעלם מהפוליטיקה הפנימית בהסתדרות, אין שום סיבה שתנאי הפנסיה במגזר הציבורי יהיו עדיפים על המגזר הפרטי. בקרנות הפנסיה החדשות מדברים על הקצאה מחודשת של אגרות המועדפות ועל הרעה במקדמי הקצבה. ואילו במגזר הציבורי מפרישים 2% בלבד לצורכי פנסיה ולא מוכנים לשמוע על הגדלת ההפרשות בדומה למגזר הפרטי.
המבחן האמיתי של כחלון, לאחר אישור התקציב, נוגע לשכר במגזר הציבורי. זה כבר לא משחק ילדים של כמה עשרות או כמה מאות מיליוני שקלים. כאן מונח הכסף הגדול. הפעם אסור לו להיכנע לאיומי ההסתדרות, גם אם יהיה הדבר כרוך בשביתה כללית. אז נכון שהנזק של השביתה מוערך במיליארד־שלושה מיליארד שקל ליממה, אבל עדיין - אחריותו כשר האוצר לומר: "עד כאן".