מתישהו בין 2006 ל־2008 החליטו האמריקאים להפנות עורף לעולם. בין ההסתבכות של ממשל בוש בעיראק למשבר הכלכלי, העם האמריקאי החליט שכבר אינו מעוניין להנהיג את העולם. יש לו בעיות משל עצמו. היעדר הפיגועים בבית לאחר 11 בספטמבר 2001 גרם לרבים להאמין שכבר לא צריך להיות מודאגים. הסנאטור הצעיר ברק אובמה, שהתנגד למלחמה בעיראק מההתחלה והבטיח שינוי ותקווה, נתפס כאיש השעה.
בתקופה האחרונה, ובעיקר מאז הפיגועים בפריז ובקליפורניה, העמדה הבדלנית הזאת הולכת ונעלמת. האמריקאים מבינים עכשיו שהכאוס של המזרח התיכון אינו הבעיה של אחרים בלבד. מדיניות החוץ של הנשיא אובמה - המבוססת על הכחשת האיום של האסלאם הרדיקלי והטלת האשמה לטרור הג'יהאדיסטי על אמריקה ובעלות בריתה בעוון הקולוניאליזם והגזענות המערבית - מוכחת מדי יום ביומו כמוטעית ואף מסוכנת.
סקרי דעת הקהל כבר משקפים את השינוי. על פי סקר של גאלופ, שנערך אחרי הטבח בפריז, החרדה מהטרור האסלאמי הגיעה לרמה הכי גבוהה בעשור האחרון. הדאגה לביטחון הלאומי האמריקאי, שנדחקה לאחור לטובת שאלות הקשורות למדיניות כלכלית, חוזרת כיום לקדמת הבמה. האם לאחר שבע שנות ממשל אובמה מסוגלת ארה"ב לגבש מדיניות חוץ רלוונטית לעולם המשתנה? למרבה הצער, לא נראה שבצד הדמוקרטי יש מענה לצו השעה.
בקרב המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות אין וכנראה לא תהיה התנערות מהנחות היסוד המוטעות של מדיניות החוץ של אובמה. בעימות בין המועמדים שהתקיים מיד לאחר הטבח בפריז ובשבועות שחלפו מאז - המתמודדים, בראשות הילרי קלינטון, התעקשו כי אין פגם במדיניות החוץ של הנשיא. אדרבה, קלינטון והאחרים מתחייבים להמשיך את המדיניות הזאת.
בנאום שנשאה בפני המועצה ליחסי חוץ בניו יורק לאחרונה התעקשה קלינטון כי הצביון האסלאמי של דאע"ש ואל־קאעידה לא רלוונטי. היא הסתפקה בקריאה לשיגור כוחות מיוחדים רבים יותר לסוריה ולעיראק כדי לחזק את המערכה נגד דאע"ש, והבטיחה להצליח יותר בשכנוע הסעודים והקטארים להילחם בו.
מהצד הרפובליקני המצב מורכב יותר. אומנם יש קונצנזוס שמדיניות החוץ של אובמה, לרבות הנחות היסוד שלה, כושלת וכי יש לפסול אותה בהזדמנות הראשונה, אולם שורר ויכוח בשאלה איזו מדיניות צריכה לבוא במקומה. ויכוח זה, שמתקיים כבר שנים מתחת לפני השטח, פרץ לעיני כל במהלך העימות בין המועמדים הרפובליקניים לנשיאות ביום רביעי בלילה. חשיבות הוויכוח ברורה: אין ספק כי לפני שייכנס הנשיא הבא לבית הלבן, ב־20 בינואר 2017, הכאוס וחוסר היציבות במזרח התיכון ובעולם כולו רק יילכו ויגברו.
מספיק לראות מה קרה בשעות שקדמו לעימות כדי להבין לאיזו תקופה מסוכנת אנחנו נכנסים בשלהי נשיאותו של אובמה. לקראת העימות הודיעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם שהיא סוגרת את התיק של תוכנית הגרעין של איראן.
אומנם איראן הסתירה את פעולות הגרעין הצבאיות שלה; אומנם איראן המשיכה לקדם היבטים צבאיים של התוכנית בשנים 2003־2009 באופן בלתי חוקי; אומנם איראן לא שיתפה פעולה עם פקחי הסוכנויות בשנים האחרונות; אומנם מאז יולי ביצע המשטר שני ניסיונות ירי של טילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, תוך הפרה של החלטות מחייבות מועצת הביטחון. אבל בכל זאת, מבחינת האו"ם התיק סגור.
הצעד של האו"ם סולל את הדרך לביטול פורמלי של כל הסנקציות שהטיל הארגון על איראן במהלך העשור האחרון, והוא מסיר את המכשול האחרון בפני השלמת פרויקט הגרעין הצבאי. הרי אם ארה"ב ובעלות בריתה לא מתעקשות לדעת מה מצב התוכנית, מובן מאליו שלא יוכלו לעצור אותה.
מאנחות הרווחה שנשמעו מבכירי הממשל, ברור כי זה לא מעניין אותם. הכי חשוב בעיניהם הוא להעמיד פנים שאובמה הביא להישג מדיני מול טהרן. זאת הסיבה שהממשל מתעלם מהודעת האיראנים מאוקטובר האחרון שהם לא יישמו את ההסכם, לא יפסיקו לסובב את הצנטריפוגות ולא יפתחו את מתקני הגרעין לפקחי האו"ם.
במקביל להודעת סוכנות הגרעין של האו"ם יצאה הודעה שטורקיה תקים בסיס קבוע בקטאר ותציב שם אלפי חיילים באופן קבוע. השותפות המחומשת בין טורקיה, קטאר, חמאס, האחים המוסלמים ודאע"ש - שיצאה לעיני העולם במהלך צוק איתן כקונטרה לשותפות בין ישראל ומצרים בגיבוי סעודי - הופכת לברית של ממש.
ארה"ב, שתמכה בשותפות במהלך המבצע הצבאי ודרבנה את ישראל ומצרים לקבל את תנאי הפסקת האש, ממשיכה להתכחש לאופי המסוכן של השותפות המחומשת. בזמן שדאע"ש בסיני משתף פעולה בגלוי עם חמאס, האמריקאים ממשיכים לשמור מרחק ממשטרו של א־סיסי ודורשים מישראל וממצרים לפתוח את המעברים מעזה לשטחיהם. בזמן שטורקיה כיום היא התומכת הגדולה של חמאס, הממשל ממשיך לטעון שהיא בעלת ברית במלחמה נגד הטרור האסלאמי.
על רקע ההתפתחויות הללו, הדיון על אודות מדיניות החוץ של ארה"ב, שהתקיים בעימות הרפובליקני, נשמע תלוש וחלקי. אומנם תשעה מועמדים עמדו על הבמה, אולם הדיון האמיתי התקיים בין שניים: הסנאטורים מרקו רוביו וטד קרוז. רוביו טען כי על ארה"ב לפעול לא רק נגד דאע"ש, אלא להפיל את משטרו של אסד, היות שהוא שרת של איראן. ואילו קרוז טען כי אם אסד יפול דאע"ש ישתלט על סוריה כולה.
האמת היא שהוויכוח בין שני האישים הללו נוגע לשאלה הרבה יותר עמוקה מגורלו של אסד; הוא נוגע לייעוד של מדיניות החוץ של ארה"ב. ולהכרעה בשאלה זאת - הן בקרב הרפובליקנים בתקופה הקרובה הן בקרב האמריקאים בנובמבר הבא - יהיו השלכות גדולות על האזור ועל העולם כולו.
רוביו מקפל את רצונו להפיל את אסד לתוך אסטרטגיה רחבה של בניית דמוקרטיה שיתופית בסוריה. בכך הוא ממשיך את דרכו של ג'ורג' בוש. שלא במפתיע, יועציו הבכירים של בוש מקיפים כיום את רוביו ועוזרים לו לגבש את מדיניות החוץ שלו.
בשורשיה, מדיניות החוץ של בוש הושתתה על שני אלמנטים: שאיפה לתיקון עולם דרך דמוקרטיזציה, ומבוכה. האמונה של בוש כי באמצעות בחירות חופשיות אפשר לבנות בעולם הערבי־אסלאמי חברות ליברליות הייתה בלתי מבוססת. כל סקרי דעת הקהל של חברות ערב הראו בבירור כי מי שינצח בבחירות חופשיות יהיו אנשי הג'יהאד. אבל בוש לא הקשיב לתושבים. הוא פשוט האמין שדמוקרטיה היא הפתרון.
אשר למבוכה, מאז עליית תפיסות של תקינות פוליטית החלו האמריקאים לחוש אי נעימות בכל הקשור לשפיטת האחר. כך קרה שבתעמולה האמריקאית מאז 11 בספטמבר, במקום להדגיש את היתרונות המוחלטים של ערכים ליברליים מול ערכי האסלאם הרדיקלי - הסתפקו האמריקאים במסרים אווריריים על הסימפטיה לאסלאם.
מול התקינות הפוליטית צומחת כיום תפיסה אחרת שאומרת שכל השאלה של דמוקרטיזציה אינה חשובה כלל. מה שחשוב הוא להביס את אויבי ארה"ב ולחזק את בעלות הברית שלה, יהיו מי שיהיו. קרוז הוא המייצג העיקרי של עמדה זאת.
אנשיו של רוביו תוקפים את קרוז בברוטליות ואומרים שאין לו אסטרטגיה אלא רק הצהרות בומבסטיות על ריסוק דאע"ש. אין ספק כי יש בסיס לטענות הללו. קרוז לא מסביר איך שמירת אסד בשלטון עולה בקנה אחד עם הצורך לרסן את איראן. אבל מצד שני נראה כי בדינמיקה הכאוטית השלטת במזרח התיכון כיום - שרק תחריף בשנה הקרובה - יש יתרון למדיניות חוץ אמריקאית שפוסלת מטרות נשגבות ומיישירה מבט לעבר העולם כמו שהוא.
לא ברור מי ינצח בוויכוח הזה או בבחירות לנשיאות, אבל לפחות אפשר להגיד שלראשונה אחרי שבע שנים - האמריקאים מתחילים להתעורר ולהתמודד ברצינות עם התוצאות העגומות של כהונת אובמה.