רישיון להסית: "שוברים שתיקה" מועילים רק בתנאי שפעילותם תתמקד בתוך ישראל

את דברי הברכה שנשא בפתיחת ועידת השלום של "הארץ" בניו יורק הקדיש הנשיא ראובן (רובי) ריבלין לעיתון עצמו, על מעלותיו ועל חסרונותיו. אחר כך, ובהקשר הזה של דעות "הארץ" שאינן דעותיו, הדגיש ריבלין את חשיבות הדמוקרטיה ושמיעת האחר, וציין שאת רוב חייו הפוליטיים בילה באופוזיציה.
 

"זו אינה משימה קלה", אמר הנשיא (על האופוזיציה), "הידיעה שהציבור בחר בדרך אחרת מחייבת את האופוזיציה לעבוד קשה, להוכיח שיש לה פתרונות טובים יותר. היא חייבת ליצור קשר מחודש עם הציבור, ועדיין לשמור על דרך האמת שלה. ללא מאמץ כזה, ללא התנגדות חיה ובועטת, הדמוקרטיה שלנו איננה שווה הרבה. אני כאן היום, כיוון שאני מאמין כי שוק חופשי של דעות הוא עיקרון קדוש. אני יודע כי אחד מהמושבים באירוע זה מתקיים יחד עם נציגי ארגון שוברים שתיקה. מפעם לפעם הברור מאליו צריך להיאמר, ובמיוחד בימים אלו, כאשר אנו ניצבים מול קרב קשה ומסוכן נגד הטרור, צה"ל עושה כל שביכולתו לשמור על עקרונות המוסר הגבוהים ביותר, אפילו תחת תנאים בלתי אפשריים, ויותר מכל צבא אחר בעולם. בדרך זו פועלים מפקדיו, בדרך זו פועלים חייליו. אנו גאים בהם מאוד על כך, וחייבים לאותם קצינים ומפקדים את כל תמיכתנו והערכתנו. בשבועות האחרונים, ביקרתי יותר מדי משפחות שכולות של חיילי צה"ל וקורבנות הטרור הפלסטיני. אני עושה כמיטב יכולתי לבקר אצל כל אותן משפחות יקרות, בכוכב השחר, בכפר עציון, בירושלים או בתל אביב. משפחות, אשר איבדו את יקיריהן האהובים להן מכל. למדינת ישראל החובה להגן על אזרחיה. כך אכן פועלים כל כוחות הביטחון בישראל, כולל צה"ל. חיילינו מגנים על מדינתנו, ואנו נעשה הכל כדי להגן עליהם, ונעמוד כתף אל כתף לצדם".
 

אחרי נאום כזה, ועוד בוועידת "הארץ", אין לי מושג מדוע לא המתינה לנשיא כיתת יורים והוציאה אותו להורג עם נחיתתו, ביום שני האחרון, במולדת הנצורה. בקצב שבו אנו מידרדרים למעמד של דיקטטורה פשיסטית, זה עוד יקרה פעם. מזל שביבי ואראל סג"ל החליטו ברגע האחרון להעניק חנינה לבוגד הזה. 
 

וברצינות: באולם הוועידה ההיא ישבו כמה מבכירי המו"לים בארה"ב ועיתונאים אמריקאים בכירים רבים. היה שם מקבץ נדיר של מובילי דעת קהל אמריקאים. ריבלין ייצג שם את רוב אזרחי ישראל, נתן קונטרה לשוברים שתיקה, העמיד דברים על דיוקם ועשה לנו כבוד.

 

צריך להדגיש פעם נוספת, זו לא היתה עצרת של התנועה האסלאמית באום אל־פחם. זו היתה ועידה בינלאומית, בניו יורק, בנוכחות שועי וגדולי עולם התקשורת. נוכחותו של ריבלין שם הועילה מאוד למדינת ישראל. קוראים לזה הסברה. כל אלה שקראו לנשיא להחרים את האירוע כי נציג אחד (אחד!) של שוברים שתיקה השתתף בפאנל צדדי אחד, שלא עסק באג'נדה של שוברים שתיקה, הם אותם אלה שמתפלצים בכל פעם שהעולם מחליט להחרים או לסמן את תוצרת ההתנחלויות, ובכל פעם שאמנים מהשמאל מודיעים שלא יופיעו בהתנחלויות. אי אפשר להיות נגד חרמות כאן, ובעד חרמות שם. או להפך. צריך להחליט.
 

טוב עשה ריבלין שלא הפקיר את הזירה החשובה הזו. הוא עשה טוב למדינה, אבל בעיקר לימין, כי הוא הוכיח שימין אידיאולוגי מוצק וקיצוני אינו סותר, בהכרח, את ערכי הדמוקרטיה, הנאורות וההומניות.

בואו נדבר רגע על שוברים שתיקה. כתבתי ודיברתי נגדם אין ספור פעמים. הם יכולים להטריף את הדעת לפעמים, וגם בצלם מעצבנים מאוד, אבל זה כל הקטע של הדמוקרטיה. זה קשה, וזה העניין. פעם, אחרי ראיון רדיו עם ישי מנוחין, אפילו נפלטה לי מהפה האמירה ש"מתחשק לי להכניס לו ולחברים שלו מכות רצח". הם מגזימים, הם מנפחים, ואני לא מאמין עד רגע זה לשני הסיפורים הכי מקוממים שלהם (צה"ל יורה במכונות ירייה על אוכלוסייה וצה"ל נכנס לבתי פלסטינים, קושר אותם ושם להם פלנלית על העיניים כדי שהחיילים יראו משחק של המונדיאל).
 

אבל אסור לשכוח שיש בארץ הזו ציבור שמאמין שההתנחלויות גורמות לישראל נזק ואילו בצלם ושוברים שתיקה מביאים תועלת. אני מסכים חלקית עם החלק הראשון של המשפט (אני בעד השארת גושי ההתיישבות) וכמעט מסכים עם החלק השני, בתנאי שפעילותם של הארגונים הללו היתה מתמקדת בתוך ישראל, ולא ב"הלשנה" בחוץ. ואחרי כל זה, אסור לשכוח שמדובר בלוחמים קרביים שהיו שם. הם מספרים חוויות בדם לבם. הם המצפון שלנו. יכול להיות שהמצפון הזה מפותח מדי, רגיש מדי, אבל עדיף שיהיה שם, מאשר שלא יהיה.
 

זו לא חוכמה לרחוץ בניקיון כפינו כל יום, כל היום. להיות יהודי פירושו להחזיק בערכי מוסר אחרים. היהדות מתפארת, ובצדק, בהומניות שלה (אם כי יש לא מעט אנשים שלוקחים אותה למחוזות אחרים לגמרי). ערכי המוסר היהודיים שלנו אמורים להיות נעלים בהרבה ממה שנהוג בשכונה הפראית המקיפה אותנו. חומת ההפרדה המוסרית הזו חשובה לפחות, ואולי יותר, מכל גדר הפרדה אחרת.
 

כן, שוברים שתיקה מגזימים ומעצבנים והכי גרוע זה שהם רצים לפורומים בינלאומיים וגורמים לנו שם נזק. אבל התועלת רבה מהנזק. התועלת היא מוסרית וערכית. גם הגויים שמקשיבים לחבר'ה האלה של שוברים שתיקה אומרים לעצמם בסוף היום שמדינה שיש בה לוחמים כאלה לא יכולה להיות המדינה המתועבת שהם חושבים שהיא.
 

אסור לשכוח שלפחות שבעה כתבי אישום הוגשו בעקבות עדויות של שוברים שתיקה. גם אני הייתי (מזמן) חייל קרבי וגם אני שירתי בשטחים (אינתיפאדה ראשונה) וגם אני, כמו כל מי שהיה שם, יודע שיש לא מעט התחלקויות ולא מעט מעשים לא מוסריים והשליטה בכל כך הרבה אנשים זמן רב כל כך אינה יכולה להועיל אלא רק להשחית, וצריך לעמוד על המשמר כדי שזה לא יקרה.
 

לכן, האיזון הנכון הוא כזה: נפתלי בנט צודק שהוא לא מאפשר להם להיכנס לבתי ספר. עד שהם לא יתמקדו בפעילות פנימית וניקיון אורוות ישראלי במקום הלשנה חיצונית, אין צורך להכניסם לבתי ספר (אני אשמח אם באותה הזדמנות בנט יבעט מבתי ספר גם את כל האלמנטים המשיחיים והקיצוניים שהסתננו לשם לאחרונה). אפשר וצריך להתווכח איתם ואפילו לריב איתם. אפשר לא להסכים איתם. צריך להיהרג על זכותם להתקיים. וגם לשמוח על קיומם. חברי בימין, אתם באמת רוצים לגרש מכאן את מה שנותר מהשמאל? אתם בטוחים שלא תתגעגעו אליו אחר כך, כמו שהאירופאים מתגעגעים היום ליהודים שלהם (אין כאן שום רמיזה או השוואה לשואה, תודה)?
 

על הרקע הזה, סרטון ההסתה המחליא של ארגון אם תרצו, המסמן פעילי שמאל כבוגדים, הוא אחד הדברים המתועבים שהוסרטו כאן. הייתי זה שחשף בזמנו את התחקיר של אם תרצו על התמיכה של הקרן החדשה בארגונים שסיפקו חומרים לדוח גולדסטון. אני לא מתחרט על הפרסום ההוא, שהעלה את אם תרצו לכותרות בפעם הראשונה, כי גם אני חושב שארגונים שמספקים לוועדת גולדסטון חומרים נגד חיילי צה"ל לא צריכים לקבל תמיכה ושאלה שתומכים בהם ראויים לגינוי. בהשוואה לחמאס, לג'יהאד ולכל שאר הברברים מסביב, חיילי צה"ל הם קדושים. את החומרים נא להעביר למצ"ח, לפרקליטות הצבאית, אפילו לתקשורת כאן אצלנו.
 

אבל מאז ועד היום, הפך אם תרצו למוטציה מופרעת, קיצונית, מסיתה ומדיחה. גועל נפש של ממש. כולל הדרישה האולטימטיבית לסמן כל מי שמקבל סיוע מממשלות זרות (באירופה, לא באפגניסטן), אבל להסתיר את זהותם האנונימית של חלק מתורמיה, שרמת הטרלול שלהם מתחרה בזו של דאע"ש. לא סתם פרסמה הליגה נגד השמצה, ארגון אוהד במיוחד את ישראל שאינו משויך לשמאל, הודעת גינוי חריפה וחריגה נגד הסרטונים האלה. אחרי שמישהו מהשמאלנים המסומנים האלה יירצח, יבואו הטאלנטים מאם תרצו ויגידו שהם לא התכוונו. האמת היא שהם צודקים. זה הצליח במקרה של רבין, למה שזה ייכשל עכשיו? התירוץ הזה תמיד מצליח.
 

בואו נחזור לריבלין. טרם צאתו לארה"ב, הוא ישב עם ראש הממשלה לפגישת תיאום ארוכה ומפורטת. אחרי שיצא מהפגישה עם הנשיא אובמה, הוא הרים טלפון לנתניהו ועדכן אותו בכל מה שאפשר לעדכן בטלפון. ועדיין, אחרי הפגישה עם אובמה היתה לנשיא תחושה שהרע מכל עוד לפניו. הבית הלבן יצא מגדרו להלל ולשבח את הפגישה, עד כי אנשיו של ריבלין לא היו צריכים להוציא הודעה מטעמם.
 

מישהו, כנראה ברחוב בלפור בירושלים, לא אהב את זה. המישהו שניסה למנוע מריבלין בכל כוחו את הנשיאות, עד כדי ביטול מוסד הנשיאות כולו. המישהו שהשנאה לריבלין העבירה אותו, או אותה, על דעתם. מהרגע שהתברר שהפגישה בין ריבלין לאובמה היתה טובה כל כך, החלה הספירה לאחור.

 

ואז הגיע ערוץ 20, בניצוחו של אראל סג"ל. הערוץ הזה הוקם וקיבל רישיון כערוץ מורשת ישראל. טוב לדעת שהמורשת שלנו היא הסתה. כנראה זה שכתוב ממשלתי. הרי נתניהו קנה לעצמו שם עולמי בתחום, מ"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", ועד ההסתה נגד רבין, שעליה קיבל ביבי אזהרה בכתב מאחד מאנשיו, בזמן אמיתי, אבל התעלם.
 

הבהרה: מותר לבקר את הנשיא. אפילו רצוי. אם דמוקרטיה, אז עד הסוף. גם ביקורת חריפה. אבל כשצובעים את הפוסט הלא חתום נגד ריבלין בצבעי הדגל הפלסטיני, הופכים את הנשיא לבוגד. כפי שכבר למדנו כאן, סוף בוגד להירצח. הסטטיסטיקה לא משקרת. גם אצל רבין אף אחד לא קרא לרצוח אותו. רק אמרו שהוא משתף פעולה עם אויבינו. אנחנו צריכים להיפטר ובדחיפות מהשורש בג"ד, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל ערוץ 20, שמשדר חדשות אף שאסור לו, והפך לקרדום פוליטי אגרסיבי במיוחד של הימין אף שזה לא קשור לתחום רישיונו, הסתער על הנשיא כאילו מדובר באחרון הבוגדים. אראל סג"ל עוד יצא אחר כך לסיבוב תקשורתי כדי לרקוד על הדם.
 

אני רואה את עצמי חבר של אראל ואני מעריך, מוקיר ומכבד אותו. עבדנו יחד שנים ארוכות, הוא תמיד היה מוכשר, הגון ומשעשע (אם כי הדת פגעה קשות בחוש ההומור שלו). לפני שבועיים־שלושה הוא הרים לי טלפון כחבר, לא כעיתונאי, וביקש ממני לחמול בטור יום שישי על חברו הטוב ינון מגל. יכול להיות שהשיחה הזו עם סגל השפיעה עלי בתת־הכרה, כי אכן חמלתי. ידעתי שמגל יתפטר ולא היה לי חשק להצטרף לריקוד ההמוני על גופתו. נדמה לי שגם היום אני לא אצטרף לסיבוב הדבקה על שאריות הכבוד של סילבן שלום. במקרים כאלה, שבהם מעורבים גם משפחה וילדים ונשים (שחלקן קורבנות) עדיף לספור עד 10 לפני שרוקדים. אבל שאלתי את עצמי לאן נעלמה החמלה של סג"ל כשהסתער ככה על נשיא המדינה. הרי ריבלין מדגיש, בכל נאום ובכל מאמר, שלא שינה את דעותיו. הוא בכלל מתנגד לפתרון שתי המדינות. זהו חלומו הרטוב של הימין. אז במה הוא חטא, למען השם?
 

לפי סג"ל, אם אני מפרש נכון את הציוצים, את המאמרים ואת הראיונות שלו, הכל בגלל המאמר שריבלין כתב ב"וושינגטון פוסט" ערב הגעתו לארה"ב. טוב, אז הלכתי לקרוא גם את המאמר הזה. כתב הבגידה והשטנה נגד העם היהודי. הוא פתח את המאמר (וגם סיים אותו) בהצהרה שאין כרגע באופק שום פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. זו, אגב, דעתו האותנטית של ריבלין לאורך כל הקריירה. אחרי שהוא סקר את זה, הוא כתב שיש עדיין דברים שאפשר לעשות כדי להגביר את הדו־קיום ואת הסיכוי שאי פעם נוכל לחיות יחד. ישראל צריכה לנקוט בצעדים, כתב הנשיא, לשפר את המצב בלי קשר למחלוקות הטריטוריאליות. הצעדים האלה יועילו גם לישראל, לדברי הנשיא.
 

בלי להיכנס לשאלה אם לישראל יש או אין פרטנר פלסטיני, בניית העיר הפלסטינית רוואבי היא אינטרס ישראלי, כתב ריבלין, והוסיף את הצורך בהידברות עם אנשי רוח, עם מחנכים ועם אנשי כלכלה פלסטינים וכו' וכו'. הוא גם שיבח את הצעת החוק ללמד את ילדי ישראל ערבית מגיל צעיר (הצעה של ח"כ אורן חזן, כידוע). הוא הדגיש את הצורך להשקיע במזרח ירושלים, את הצורך לבנות אמון בין הצדדים, גם אם הבנייה היא חד־צדדית, ותקף את הרשות הפלסטינית על המשך ההסתה והאלימות נגד ישראל.
 

גם המאמר הזה עשה לישראל שירות עצום באמריקה. הנשיא הצליח להיות גם ימני (אולי אפילו ימין קיצוני) וגם שפוי. הרי ריבלין ניצב מימינו של נתניהו בכל הקשור לעמדות מדיניות. לא ריבלין נשא את נאום בר אילן. הוא מתנגד לשתי מדינות, ולא מהסס להגיד את זה גם על אדמת אמריקה. הצעדים שהוא חושב שצריך לנקוט הם צעדים שישראל נוקטת. נתניהו ובוגי יעלון מדברים כל הזמן על שיטת ה"בוטום־אפ", על צעדים לשיפור המצב בשטח, על "שלום כלכלי" (שביבי המציא), ועל כל הג'אז הזה. רוואבי היא עיר פלסטינית שמוקמת תחת שלטון נתניהו, כך שאין כאן איזו אופוזיציה דורסנית על אדמת ניכר. ריבלין לא כתב שישראל לא עושה את הצעדים הללו, הוא רק הדגיש את חשיבותם. הוא הפך את עצמו ואותנו לרודפי שלום, בלי שנצטרך לשלם את המחיר הכבד לשלום. על זה, הפכו אותו לבוגד.
 

למה? אה, זה פשוט. נחזור לערוץ 20. הם רוצים מאוד רישיון לשדר חדשות, אף שזה לא אמור לקרות. הם ערוץ מורשת. מי ייתן להם רישיון כזה? משרד התקשורת. מיהו שר התקשורת? ניחשתם נכון. ואת מי שר התקשורת הכי לא אוהב בעולם (שלא נשתמש במילה שונא)? נכון, את רובי שלנו. אז ערוץ 20 מכוון לדעת גדולים כשהוא מסתער על ריבלין, ומקווה לבוא על שכרו. כמו שאני מכיר את העניינים, הוא יבוא. אחר כך הם ימשיכו ליבב על השלטון של השמאל בתקשורת.
 

אני חושב הרבה על החברים שלי בימין. כמי שיושב על הגדר, יש לי חברים בשני הצדדים, אבל יותר בימין. הם יודעים את האמת, אבל מדחיקים אותה. בחג שבועות האחרון אירח קובי אריאלי, עיתונאי חרדי עם ארומה ימנית וחוש הומור עילאי, את חבורת העיתונאים הדתיים הגדלה לאחרונה במקומותינו. מדובר בחבורה מוכשרת ביותר שקונה לעצמה השפעה ואחיזה גוברת בתקשורת, וטוב שכך. 
 

כל אחד מהם קם, בתורו, וסיפר סיפור זוועה על קורותיו עם משפחת נתניהו. אראל סג"ל הרי קיבל ערב הבחירות מביבי הצעה להשתבץ ברשימת הליכוד בכנסת. סג"ל, למזלו, דחה את ההצעה. הייתי מאלה שייעצו לו לדחות אותה. לא בפגישה ואף לא בשיחה (אנחנו לא בקשר רציף בשנתיים האחרונות), אלא במסרון. סיפרתי על המסרון הזה בשידור טלוויזיה. סג"ל סיפר באותו פורום אצל אריאלי שקיבל טלפון נוזף מנתניהו עצמו, על עצם העובדה שהוא בקשר איתי. 
 

אבל הסיפור של סג"ל החוויר מאוד לעומת שני סיפורים שסיפרו שם שני עיתונאים דתיים אחרים, על טלפונים שקיבלו מדייר אחר/ת ברחוב בלפור, בעקבות קשר או אמירה חיובית שלהם על נפתלי בנט. מפאת צנעת הפרט, אחסוך מכם את זה. כן, הם כולם יודעים את האמת. הם כולם מכירים את מפלס הטירוף שמנהל כאן את חיינו. אבל הם שותקים. איך אמר נתניהו פעם, הם מ־פ־ח־ד־י־ם.

ביום רביעי היה בכנסת דיון 40 חתימות (המצריך את נתניהו ואת שריו לנכוח באולם) על העוני בישראל. יצחק הרצוג עשה שם שגיאה טקטית כשבמהלך נאומו קרא לנתניהו לצאת נגד ההסתה נגד הנשיא ריבלין. לא נתניהו האיש שיחריש במצב כזה. ח"כ ירון מזוז ניגש אליו לרגע, ביבי הרים את ידו, היו"ר יולי אדלשטיין (שמעורר געגועים קשים לריבלין) נתן לנתניהו את זכות הדיבור, אף שכבר דיבר קודם. ביבי עלה, גינה במילים כלליות מאוד את ההסתה (בכלל, נגד כל מנהיג...), ואז תבע מהרצוג לגנות את שוברים שתיקה. זו היתה הרמה להנחתה של בוז'י, ונתניהו מנחית כשמרימים לו.
 

פוליטית וטקטית, ביבי שוב ניצח. הרצוג נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית ולמבוי סתום. הוא לא מתלהב משוברים שתיקה, אבל הוא יודע שבדמוקרטיה לא צריך להתלהב מכל דבר. אם היה מגנה בו במקום את הארגון, היה נתפס כמי שנכנע לנתניהו והובל באף לביזיון. הרצוג עשה את המעשה הנכון, ולא גינה. הוא חזר לדוכן וקרא שוב לנתניהו להגן על נשיא המדינה. בשלב הזה, כשביבי נקלע למצוקה רגעית, הפסיק היו"ר אדלשטיין את הדיון. כשנתניהו הרים את התקרה וגרף מחיאות ותשואות מחברי הכנסת שלו, זה לא הפריע לאדלשטיין. כשהגיע תורו של הרצוג, נחלץ היו"ר להגן בגופו על כבוד הכנסת. 
 

כך או אחרת, נתניהו הוכיח שוב שאין בעולם טוב ממנו בלהסית איש באחיו, לדרוש גינויים, לפזר ססמאות וקלישאות ולעשות הון פוליטי מכלום. בעימות הזה בינו לבין הרצוג, היה בוז'י אלטרנטיבה שפויה, ראויה ואמיצה לפופוליזם הזול והמצליח כל כך של ראש ממשלתנו. אגב, לצערי יאיר לפיד מתיישר ברוב המקרים האלה על פי המשרוקית של נתניהו ומצטרף להתלהמות. אני מניח שלפיד מעריך שכדי לנצח את ביבי, צריך להיות יותר ביבי ממנו. הבעיה היא, שהביבי הנוכחי מספיק לכולם. כמה עצוב.

 

לפני שבועיים במהלך ישיבת ממשלה שבה היה דיון על הסייבר, אמר נתניהו לשרים כמה מילים בנושא: דעו לכם, אמר, שכל מה שאתם אומרים בטלפון, מוקלט. אני, העיד, בכלל לא מדבר בסלולרי, לוקח מכשירים של העוזרים שלי ומדבר מהם. גם כל מה שאתם כותבים ברשתות החברתיות ובפייסבוק נמצא שם לעולמים. זה יצוף אחרי שנים, כשתהיו לא מוכנים. בשלב הזה התערב אריה דרעי, שאמר "כן, כמו הפוסטים של רן ברץ".
 

מעבר לחוש ההומור הבריא של דרעי, נשאלת השאלה לאן נעלם ברץ ומתי בדיוק ייכנס לתפקידו. עד רגע זה נתניהו ממשיך להתעקש על המינוי ולא מוריד אותו מסדר היום. אפרופו הנשיא ריבלין. חשוב לדעת שברץ אינו מועמד של ביבי עצמו אלא של בני הבית, ואין הכוונה רק לרעיה. במצבים כאלה ראש הממשלה משתדל לא לחרוג מהשורה ולבצע את המוטל עליו. אם זה היה רעיון שלו, הוא כבר היה יורד ממנו מזמן.
 

אותם הדברים אמורים לגבי מינויו בשבוע שעבר של יוסי כהן לראשות המוסד. ככל שחולף הזמן מתחזקות העדויות שלפיהן נתניהו השתכנע בשלב מסוים שנ', סגנו הנוכחי של תמיר פרדו במוסד, הוא המועמד הראוי. הוא גם נתן להבין לפרדו עצמו שנ' עתיד לקבל את התפקיד. אבל בדיוק כמו שהוא אמר לדיסקין שיצחק אילן יהיה ראש השב"כ הבא (ומינה את יורם כהן), כך גם הפעם. מישהו או מישהי שינה את ההחלטה ברגע האחרון, לא לפני שביבי איחר איחור גדול לשידור הטלוויזיה ורעייתו איחרה ביותר משעתיים לאירוע שנערך לכבודה מטעם נשות הליכוד. בסוף, הכל נשאר במשפחה.