מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאדריכלי וממעצבי מדינת ישראל, ובמידה רבה גם ממעצבי העם היהודי, הוציא לאור לאחרונה את הספר "תם ולא נשלם - פרקי חיים" (הוצאת ידיעות ספרים) בסימן יום הולדתו ה־90. זוהי אוטוביוגרפיה מרתקת, קולחת ומותחת, שמהווה מסמך חשוב לתולדותיה ולהתהוותה של המדינה בדמותה הנוכחית.
 
סיפור חייו של שמגר הוא במידה רבה סיפורה של ישראל: הגירה, עלייה, הצטרפות למחתרת, שבי, שירות בצה"ל ולאחר מכן שירות במערכת המשפט הממשלתית. שמגר זכה לכהן בשלושה תפקידים, מהחשובים ביותר של מדינת ישראל: פרקליט צבאי ראשי, יועץ משפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון. בכל אחד מהם הוא הטביע חותם משמעותי וארוך טווח, וקבע מסמרות ועקרונות שהנחו וינחו אותם לשנים רבות.
 
לעתים, כשאנשי מופת כותבים את סיפורם, הם נוטים להעצים את עצמם ולתת פרשנות אישית לאירועים שונים, שאינה בהכרח הפרשנות האובייקטיבית. לא כך במקרה של שמגר. לא רק שאינו מעצים את עצמו, אלא שבצניעות רבה הוא נוטל קרדיט קטן מדי. בעיני הקורא, דמותו של שמגר, כפי שעולה מהספר, היא של איש גדול מהחיים, אך כמי שמכיר את שמגר אני יכול להעיד שבחיים האמיתיים הוא עוד יותר גדול מדמותו בספר. הוא "ראש גדול" בסביבה שנוהגת להקטין ראש ולזרוק את הבעיות על כתפיהם של אחרים.
 

המאפיין את דרכו המקצועית הוא העשייה. הוא אינו איש של תיאוריות ושל הסברים אלא איש של מעשים גדולים. "אני אוהב את המדינה שלי... רוצה בקידומה, בהתפתחותה ובהישגיה, אבל את כל אלה לא משיגים בדיבורים אלא במעשים שמובילים לתוצאה הזאת", כתב בספרו, "אתה חייב לעשותם בעצמך כי הם לא יקרו מאליהם. אין נסים, יש רק מעשים".


 
בתקופת המאבק על המדינה בחר שמגר להצטרף לאצ"ל ולא להגנה. זו הייתה בחירה אידיאולוגית: להיכלל במיעוט ולא ברוב. הזדהותו עם הארגון לא הייתה נקודת זינוק אידיאלית לתפקידים ממלכתיים בכירים, אלא סוג של כתם שהיה עלול למנוע ממנו קידום היררכי במוסדות השלטון. אולם בזכות האיכויות האישיות שלו והכריזמה שהקרין הוסרו המחסומים. זה לא היה דבר של מה בכך, משום שבאופן זה נחסמה דרכם של רבים מחבריו לארגון.
 
יריביו האידיאולוגים של שמגר, שהיו בסוף שנות ה־50 ובראשית שנות ה־60 אדוני הארץ, קיבלו אותו בזרועות פתוחות. הוא עשה קריירה מזהירה כמשפטן צבאי, ובשנת 1961 מונה לכהונת הפרקליט הצבאי הראשי. בהנחה ובהערכה מפוכחת שמדינת ישראל תילחם פעם נוספת באויביה ואף תכבוש שטחים שיידרש בהם ממשל צבאי - הוא הכין את כל תורת הממשל הצבאי. ולכן ביום פקודה, כאשר הסתיימה מלחמת ששת הימים, הפרקליטות הצבאית בהנהגתו הייתה מוכנה בצורה אופטימלית להנהיג ממשל צבאי נאור ואנושי, עד כמה שאפשר, בשטחים שנכבשו. היו שסברו אז שלשמגר היה איזה חוש נבואי בעניין הזה.
 
הצלחתו המרשימה והמוכחת כפצ"ר הייתה מרכיב חשוב בשיקוליו של שר המשפטים דאז, יעקב שמשון שפירא, להציע לו לכהן כיועץ המשפטי לממשלה. לא כל שרי מפא"י התלהבו מהרעיון בשל עברו באצ"ל, אך ראש הממשלה לוי אשכול נתן את ברכתו, והמינוי אושר.
 
במבט לאחור, שמגר עיצב והגדיר יותר מכל יועץ משפטי לממשלה - אלו שכיהנו לפניו ואחריו - את התפקיד. הוא היה מנהיג ריכוזי, וזמן קצר לאחר שהחל בכהונה הנחשקת הזאת לא היה איש במסדרונות הממשל, ממונים או נבחרים, שלא ידע שלשירות המשפטי של ישראל יש רק בעל בית אחד ושמו מאיר שמגר, וכי הוא מקפיד בקלה כבחמורה. סמכותו הטבעית והכריזמה השקטה שלו הקלו על ביסוסו כמנהיג המשפטי הכי חשוב בממשל הישראלי בתקופתו.
 
שמגר היה זה שפתח את דלתות בג"ץ בפני תושבי השטחים. לא כל עמיתיו בשירות המשפטי בירכו על כך. אך כאמור, ראייתו למרחוק עשתה רק טוב למדינת ישראל, הן במישור הפנימי הן במישור הבינלאומי. "ההחלטה עוררה מחלוקות רבות", הוא כותב בספרו, "האידיאולוגיה שעמדה בבסיס הרעיון אמרה שיש לקיים פיקוח שיפוטי יעיל על פעולות הצבא, והדבר אפשרי רק על ידי מתן אפשרות לאדם שנמצא בשטח המוחזק לפנות לבית המשפט האזרחי, המפעיל פיקוח משפטי עליון על קיום הנורמות של הדין המינהלי".
 
אגב, שמגר הוא זה שטבע את מטבע הלשון הניטרלי "שטחים מוחזקים" כדי להימנע מהמחלוקת האידיאולוגית בין חסידי השטחים הכבושים לבין חסידי השטחים המשוחררים.
 
לפני ימים אחדים דווח באחת ממהדורות החדשות על מחלוקת שהתעוררה לאחרונה בין היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לראש הממשלה בנימין נתניהו. במהלך חילופי הדברים אמר וינשטיין לנתניהו "אני לא עובד אצלך". את ההצהרה הזאת העצים שמגר בדרך דרמטית בפרשת הלן זיידמן בשנת 1968.
 
זיידמן, גיורת רפורמית שעלתה לישראל, נתקלה בסירוב של משרד הפנים לרשום אותה כיהודייה בתעודת הזהות. כשהיא עתרה לבג"ץ שמגר סירב להגן על עמדת הממשלה. "שר המשפטים דרש שאגן על עמדת משרד הפנים, אך הודעתי כי לא אופיע בבית המשפט ואאסור על עובדי משרדי לעשות כן", כתב בספרו, "חשבתי שעמדת הממשלה אינה חוקית... הסירוב שלי כמעט חולל משבר קואליציוני". במילים אחרות: הוא לא עבד אצל אף אחד, אלא אצל מדינת ישראל.
 
בכלל, הממלכתיות הייתה הקו המנחה והחשוב ביותר בהתנהלותו של שמגר לאורך כל חייו המקצועיים. "כל חיי שאפתי להגיע אל הצמרת. לא מתוך רצון לצבור כוח אישי, אלא מתוך הכרה שבצמרת יכול אדם להטביע חותם ולהטמיע נורמות ואמות מידה הראויות לדעתו", כתב בספרו. "הממלכתיות שגיליתי הייתה זו שהכריעה את הכף. ממלכתיות פירושה הצבת הקהילה והדאגה לה בראש ובראשונה... ממלכתיות פירושה עשיית המעשה הנכון על פי עקרונות ברורים ובהירים לכל, גם אם הם מתנגשים עם טובתו האישית של האדם. ממלכתיות פירושה נטילת אחריות אישית. לא לגלגל כדורים ממך והלאה... דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב אלא גם שמירה על זכויות הפרט בכלל ועל זכויות המיעוטים בפרט". 
 
בשנת 1973 נקלעו היחסים בין שר המשפטים שמעון שפירא ושמגר למשבר עמוק. לימים, כשכתבתי את ספרי "היועץ המשפטי נגד הממשלה", שאלתי את שמעון שפירא מדוע לא ניסה לפטר את שמגר למרות אכזבתו מהתנהלותו כלפיו. על כך השיב לי "לא מסתובבים הרבה כמוהו... לא מתגוללים בעפרה של מדינת ישראל שמגרים רבים... הוא אדם מוכשר וישר ... אני לא מעלה על הדעת שהוא, בינו לבין עצמו, יעשה פשרה עם מצפונו". אכן מילים כדורבנות.
 
גם בכהונתו כנשיא בית המשפט העליון הרבה שמגר לבצע רפורמות שעיקרן ומהותן הייתה עשיית הצדק והדין בזמן סביר, והנגשה של בתי המשפט לשירותם של הנזקקים לו. הוא היה נשיא סמכותי וריכוזי, עם אמפתיה לצרכני המשפט. בית המשפט העליון שהותיר ליורשו לא דמה לזה שקיבל.