נפילת המטאור: סילבן שלום חלם להיות ראש הממשלה ומקווה לא להיכנס לבית הסוהר

היו לו סיבות טובות. ילד צנום מבאר שבע, שאיבד את אביו במהלך שוד בנק בגיל צעיר, אבל חיפה על תנאי הפתיחה הבעייתיים באמביציה עצומה ובאנרגיה בלתי נדלית. תואר בכלכלה, הסמכה כרואה חשבון, תואר במשפטים, תואר שני במדיניות ציבורית. אחר כך עיתונות, אחר כך פוליטיקה. בליכוד, כמובן. שלום היה מטאור פוליטי, שכבש את המקום הראשון בפריימריז של הליכוד והפך לתקווה הגדולה של עדות המזרח והפריפריה. שלום היה סגן שר ביטחון, שר מדע, שר אוצר ושר חוץ, סגן ראש ממשלה ומשנה לראש הממשלה, אבל ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. אחרי 23 שנים בממשלות ובכנסת, מה שיזכרו לו לנצח זה את מצעד העדויות על מסע ההטרדות המיניות שעברו אצלו לא מעט נשים. וזה במקרה הטוב, כי היועץ המשפטי לממשלה לא מסתפק, כנראה, בפרישתו של שלום מהחיים הציבוריים והחליט לחדש את ה"בדיקה" המשטרתית בפרשה. בסביבתו של שלום מקווים כי הפרישה תעמעם את המוטיבציה של הנשים שהעידו בעילום שם להיכנס לשדה המוקשים של הגשת תלונה רשמית. אחרי סוף השבוע שעבר עליו, שלום מותש. הוא לא בנוי למאבקים מהסוג הזה. הוא לא קורץ מהחומר של אהוד אולמרט.
 

יש כאן טרגדיה אישית ומשפחתית כבדה, אבל מן העבר השני מתנוססת ערימת העדויות ההולכת ומתגבהת נגד שלום, ומוכיחה דפוס התנהגות בעייתי. "ככה חיזרו בבאר שבע בשנות השבעים", אמר אתמול אחד ממכריו, "היית נותן נשיקה למישהי, אם היא היתה רוצה אז בסדר, ואם לא אז עברת הלאה". הבעיה היא שבאר שבע של שנות השבעים כבר לא כאן. אגב, בשנות השבעים זה היה הנוהג לא רק בבאר שבע, אלא גם בתל אביב. אבל מאז, הממזרים שינו את החוקים ולא טרחו לעדכן את סילבן, כמו שלא עדכנו את ינון מגל, ולהבדיל, את משה קצב ואחרים. בכל פעם אני משתאה מחדש מרמת ההכחשה העצמית של האנשים האלה, שלא מודעים לשלדים המרקיבים הגודשים את ארונם וממשיכים כרגיל.
 

גם אם שלום נמצא בשכנוע עצמי עמוק שלא עשה שום דבר רע, הרי שגל העדויות הקודם, שמנע ממנו התמודדות על תפקיד נשיא המדינה, אמור היה להפעיל את פעמוני האזעקה או להדליק סוג של נורה אדומה (או כחולה). במקום להבין את הרמז, להפנים את המסר, לעכל את המציאות החדשה ולפרוש מהחיים הפוליטיים בזמן, הוא נאחז בקרנות המזבח ו"נשאר על הגלגל", כמאמרו המפורסם של אריאל שרון. עכשיו, שלום מגלה שהגלגל אכן מסתובב, אבל על גבו. 
 

ההחלטה לפרוש מהחיים הפוליטיים נכונה, אך מעט מאוחרת. אם היה עושה את זה באמצע השבוע שעבר, מיד עם התעוררותה המחודשת של הפרשה, עוד יכול היה למנוע את הבדיקה, שעלולה להבשיל לחקירה משטרתית, שעלולה להבשיל לצרות צרורות. אתמול הוא עוד שקל לצרף לפרישה גם הודעת התנצלות עלומה כלפי "מי שנפגעו מהתנהגותי". בסוף, העדיף לשמור על שאריות הכבוד ולהסתפק בהודעה הקצרה שפרסם. כך או אחרת, סילבן שלום כבר שילם מחיר כבד, בלתי הפיך, שילווה אותו במשך שארית חייו.
 

מאחורי גבו של גרוניס
 

המאורעות שהובילו להמלצתה של ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על אביחי מנדלבליט כמועמד יחיד לתפקיד מהווים, יותר מכל דבר אחר, בושה לוועדה, למדינה ולמוסד היועץ בכלל. מנדלבליט, לשעבר הפצ"ר וכיום מזכיר הממשלה, הוא מועמד ראוי. הוא משפטן משכמו ומעלה, הוא משרת ציבור ותיק וחרוץ, הוא נחבא אל הכלים ובעל יכולות. מן העבר השני, הוא סוחב שק גדול של בעיות לא פשוטות, כולל דוח קטלני של היועץ המשפטי לממשלה המכהן, העובדה שהוא מינוי אישי של ראש הממשלה, העובדה שרק עליו הוגשו לוועדת האיתור לא מעט הסתייגויות ופרטי מידע, ועוד מרעין בישין מהסוג הזה.
 

אחרי כל זה, רואה ועדת האיתור לנכון להמליץ רק עליו לתפקיד, למרות שהיא אמורה לנפק רשימה של שלושה מועמדים. הוועדה עושה את זה למרות שיושב הראש שלה, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, מתנגד למועמדותו של מנדלבליט. ארבעת חברי הוועדה האחרים עושים תרגיל מסריח, שבמסגרתו הם כורתים דיל מאחורי גבו של היו"ר, לבחירתם של מנדלבליט, השופטת הילה גרסטל והיועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון. במסגרת הדיל, כולם מבצעים את המוטל עליהם בהצבעה על מנדלבליט, שמקבל את ארבעת הקולות הנדרשים, ואחר כך הכל מתפרק. ח"כ ענת ברקו, שהיללה ופיארה את מועמדותה של השופטת גרסטל והבטיחה לכולי עלמא שתצביע עבורה ("הגיע הזמן שתהיה יועצת משפטית לממשלה"), לא מצביעה עבורה. העובדה המדהימה היא זו: ועדת האיתור המפוארת הזו לא מצאה מועמד אחד ראוי נוסף לתפקיד! ברשימה נמצאים פיגורות כמו האלוף במילואים פרופ' ישי בר, משפטן בקי ומומחה ואיש ישר דרך. היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד אייל ינון, משרת ציבור ותיק ומנוסה. השופטת הילה גרסטל, שנערצת במסדרונות היכלי השיפוט ונחשבת לעילוי גם ברמה המקצועית וגם בהיבט האישי. ויש עוד. אבל אף אחד מאלה לא נמצא ראוי להיות ברשימה שאמורה מלכתחילה להכיל שלושה אנשים. הוועדה מגישה רק שם אחד.
 

נדמה לי שאם התסריטאי של "בית הקלפים" היה מגיש תסריט כזה לעורך שלו, הוא היה מפוטר. זה שקוף, טפשי וחובבני מדי. אבל זה קרה, ולא בסדרת הנכלולים הפוליטית הטלוויזינית, אלא כאן בדמוקרטיה המתפרקת שלנו. הבושה הזו היא שלנו.