בשיחתנו האחרונה מהשבוע שעבר סיפר לי סילבן שלום על קידום פרויקט תעלת הימים, שהוא צעד לחיזוק מהלכי השלום עם הירדנים. הוא קבל על כך שהסיפור העצום אינו מקבל מספיק ביטוי בתקשורת, וטען כי שמעון פרס כבר היה עושה מזה מטעמים. אכן סילבן שלום הוא פרויקטור המזכיר לי מאוד את פרס.
שניהם התחילו בפוליטיקה בגיל צעיר מאוד, כשאת דרכו החל שלום בתפקיד יו"ר חברת החשמל עוד בטרם מלאו לו 30. פרס היה פוליטיקאי המחמד של דוד בן־גוריון ושלום של יצחק מודעי. שניהם כיהנו בכל תפקיד בכיר בפוליטיקה. שלום, כמו פרס, היה שר החוץ, שר האוצר ושר הפנים. אלא שבניגוד לפרס, לתפקיד ראש הממשלה הוא לא הגיע ובהתמודדות האפשרית על תפקיד הנשיא הוא כשל. אני מעדיף לזכור את שלום מהתרומה שלו לפוליטיקה ולא מהנסיבות האומללות שבגינן הוא נאלץ לפרוש.
בתפקידו כשר האוצר, למשל, הצליח שלום להטיל מס על רווחי הבורסה, ענין שעד לכניסתו לתפקיד נחשב כפרה קדושה. בתפקידו כשר החוץ הוא הצליח לכפות על האו"ם לציין את יום השואה הבינלאומי. כשכיהן כשר לפיתוח הנגב והגליל, הוא יזם את הקמת בית הספר לרפואה בצפת ופעל לקידום השלום עם הירדנים, גם באמצעות פרויקט תעלת הימים.
כפוליטיקאי מוכשר הוא השכיל, כמו שאריאל שרון נהג לומר, להישאר על הגלגל של הפוליטיקה הישראלית. פעם למעלה ופעם למטה - אבל להישאר. הפעם האחרונה שבה היה למטה הייתה בבחירות לנשיאות, שבהן כאמור כשל. כנראה שבאותו זמן שלום היה צריך לקפוץ מהגלגל, אבל כנראה מכוחו של הרגל הוא החליט להישאר עליו.
שלום הגיע מהתקשורת, ובכל השנים האחרונות נחשב לחביב התקשורת וידע לנווט היטב את מהלכיו. אלא שהתקשורת היא שהפילה אותו בסופו של דבר.
סילבן שלום הוא אחד הפספוסים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית. היה לו כל מה שצריך כדי להגיע להנהגה העליונה ביותר, ובעולם מקביל היה יכול להחליף את בנימין נתניהו בתפקידו.
הוא איש משכיל שהגיע מהפריפריה, ומהווה נציג אותנטי שלה; הוא מקובל על אנשי הליכוד, אף על פי שבמחנה שלו הוא נמנה על הצד השמאלי. אבל כנראה שמי שמגיע לצמרת העליונה ביותר של ההנהגה צריך להיות נקי מכל רבב. מכיוון שבפוליטיקה הישראלית יש מעט מאוד אנשים כאלה, אזי המנהיגים צריכים הרבה מזל כדי לא להיחקר, ואם כן לצלוח את החקירות בשלום. בסופו של דבר רק מעט מאוד פוליטיקאים לא החביאו, בעשרות שנות קריירה, איזה שלד קטן בארון.