כבר הרבה זמן אני תוהה על מה חולם ראש הממשלה כשהוא ישן. בתקופת המלצרות הקצרצרה שלי בחומוסייה, אי־אז כשבריטני ספירס עוד הייתה שלאגר, הייתי חוזרת ממשמרת של עשר שעות על הרגליים, מתרסקת על המיטה ושוקעת לתוך שינה עמוקה שכולה חלומות על הגשת חומוס. אחר כך למדתי שזו הדרך של המוח שלנו להטמיע למידה, אבל במבחן המציאות זה פשוט גרם לי להתעורר עייפה יותר ממה שהייתי כשהתעלפתי על הכרית. אז על מה חולם ראש הממשלה? מה הוא לומד ואיזה מין חלומות הם חלומות של ניהול מדינה?
אולי אחרי שהוא הולך לישון הוא מסתחרר בסידורי ישיבה סביב שולחן הממשלה כפי שהוא היה רוצה לראות אותם בלב פנימה? אולי בחלומותיו הוא נפגש עם מנהיגי מדינות דמיוניות שהוא מחבב או מקדם את המדיניות שהוא באמת מאמין בה ובמציאות אינו יכול לשתף אותה עם כולם? חבל שאין פרוטוקול חלומות. אני מניחה שתרחיש כזה נראה לאיש ציבור יותר כמו סיוט מאשר כחלום. האם הוא חולם חלומות על החיים עצמם? האיש הרי לא מחזיק טלפון נייד משלו, לא סימס מעולם, לא יודע מסך של קנדי קראש מהו, איך הוא יכול לדבר אפילו על החיים עצמם? איך הוא יכול לנהל מדינה שבה חיים אנשים אמיתיים?
ואז באה קאיה, ישתבח שמה. המקרה העצוב של הנשכנית המתוקה אשכרה עשוי להיטיב עם כלבים אחרים בסביבה ולשנות חקיקה בישראל, רק כי ראש הממשלה חי לרגע כמו אדם מהשורה. ברוך בורא קאיה. מעבר לעובדה שנחמד לראות את הכלבה הפוטוגנית מעטרת את עמוד הפייסבוק שלו, היה מרתק השבוע לראות את ראש הממשלה חווה בעיה יומיומית שגם הניעה אותו לפעולה. השלב הבא הוא להכניס את ראש הממשלה ל״בוס בהסוואה״ עם פאה, ספק סמור שנמצא על הכביש, ולהראות לו מה קורה בפקקים, בתחבורה הציבורית, איך חיים אנשים שמשתכרים שכר מינימום, איך ההרגשה להיות קשיש או להבדיל נכה מול ביטוח לאומי, מה עובר סטודנט כדי לממן את שנות הלימודים שלו, מה עוברים הורים לפעוטות עד גיל 3 כדי להצליח לפרנס את המשפחה שלהם. דברים כאלה.
היום, אם תהיתם, אני חולמת על ארגזים. אלוהים יודע מתי כל הארגזים יפרקו את עצמם. אני חולמת על טכנאים שמגיעים בזמן להתקין כל מיני מכשירי חשמל שתקועים באמצע המטבח כי אסור להוציא אותם מהאריזה. אני חולמת על מראות תלויות, על ארונות מורכבים, על חלקי משחקים שמוצאים את חללית האם שלהם, על רצפה נקייה ועל אוכל. צרות טובות. מתי בפעם האחרונה נתניהו פרק ארגז? ניקה רצפה? הזמין אוכל מהסופר כדי לבשל משהו נחמד לחבר׳ה? מתי הוא גילה ששכח להזמין את המרכיב הכי חשוב, חשב שהוא יכול לאלתר והרס את הארוחה? מתי הוא יצא לסרט שאינו מבוסס על מבצע צבאי שהשתתף בו בעצמו? קומדיה רומנטית כזאת עם ג׳ניפר אניסטון שתוציא לו את החשק מסרטים לעשור הקרוב.
אולי הוא חולם על אסדות גז, המון־המון אסדות גז שנוחתות על ההפגנות בכל מוצאי שבת, בכל פעם במקום אחר בארץ. איזה מהתיקים שלו תופס חלק נכבד יותר בחלומות? האם הוא חולם יותר על התקשורת או על יחסי החוץ? על הכלכלה או על שיתוף פעולה אזורי?
אלה יותר מדי דברים לחלום עליהם. מכאן אני יכולה להגיע למסקנה המתבקשת היחידה - ראש הממשלה לא ישן. הוא לא יכול להרשות לעצמו לישון.
בינתיים במושב אני פורקת עוד ארגזים. בממשלה הפרטית שלי גם אני מחזיקה בידי מספר לא סביר של תיקים. אנחנו רק שני שותפים קואליציוניים עם סיעות שמתפעלות את משקי הבית שלהן ומשום מה חבריהן לא רוצים לבוא לסדר לנו את הבית. מוזר. הילדים נכנסים חזק למה שקרוי "תקופת ההסתגלות", שם יפה ומכובס למה שנראה כמו רכבת הרים רגשית שעליותיה ומורדותיה לא מסמנים מראש את בואם. באופן פרדוקסלי לחלוטין - שינה וחלומות הם המצרך הכי בלתי נגיש והכי חשוב להמשך תפקוד נורמלי וחיוני. אני בסך הכל עברתי דירה, מה ראש הממשלה יגיד?
כל מה שאני רוצה לעשות זה לשבת מול הטלוויזיה ופשוט לבהות במה שמשודר. ערב משעמם ועלוב בטרנינג פרוותי שייגמר ברגשי אשמה על בזבוז הזמן וחרטה גדולה על השטויות שאכלתי. האם גם ביבי מרגיש ככה? כי בלי ערב כזה פעם בחודש אני לא חושבת שנכון לקבל החלטות עבור אומה שלמה. זה פשוט לא מוסרי.
לחכות בדואר לחבילה מ"עלי אקספרס", להתפלל שהכביסה תתייבש בזמן כי לא נשארו עוד זוגות מכנסיים נקיים, לשכוח את המפתחות, לקבל דוחות חניה, לגלות שפג התוקף של כל הקוטג׳ במקרר בחודש שעבר, להתעצבן מעליית מחירי הדלק, להרים את הקקי של הכלב. בתור התחלה אני יכולה רק להזמין אותו אלי כדי שמישהו כבר יקבל החלטה בשאלה איפה מציבים את הספרייה. לקבל החלטות סבירות ולישון טוב - בתכלס אין הבדל בין השאיפות שלנו, האנשים הרגילים, לאלו של ראש הממשלה.