בתחילת החודש סגרה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית את התיק האיראני. החקירות התמקדו בשאלה האם האיראנים שיקרו בעבר כשטענו שאין להם תוכנית לייצור פצצה גרעינית. המסקנה הייתה שמאז 2003 לא הייתה לאיראנים תוכנית צבאית גרעינית. מדינת ישראל טוענת שצריך להמשיך בחקירות כדי להוכיח שהאיראנים מרמים. נראה שפרט לאזרחי ישראל ופרנואידים, העולם קיבל את המסקנות ונערך להסרת שארית הסנקציות.



בחודש שעבר ערכה איראן ניסוי בטילים בליסטיים. ישראל טענה שמדובר בהפרת ההסכם, העולם משך כתף. לא ברור עד כמה האיום האיראני נוכח במערכת הביטחון הישראלית, אבל גם שאריות הפרנויה עדיין גובות מחיר מופקע במדינת נתניהו.



למשל, צוללת חמישית של חיל הים, "רהב" שמה, עושה דרכה לישראל. עיינתי במילוג (תחליפו האינטרנטי של מילון אבן שושן) ומצאתי שרהב פירושו "ראוותנות. שחצנות. גאוותנות". אני לא חושב שלכך התכוונה ועדת השמות שקבעה את שם הצוללת, ואני מניח שיש איזו אסמכתה תנ"כית ימית לכך שהצוללת קרויה רהב, מה שמוכיח שלא תמיד הבחירה בתנ"ך היא בחירה נבונה.



הצוללת עצמה היא חגיגה רהבתנית לחיל הים ולצה"ל, אבל השמחה גדולה עוד יותר כאשר בצד יציאת הצוללת לים מגרמניה לישראל, בוטלה ההחלטה לקנות צוללת שישית. לא שהחמישית היא בדרגת נחיצות עליונה. ההחלטה לרכוש את שתי הצוללות נפלה במהלך התקף הפרנויה האיראנית, ששיבש את מערכות קבלת ההחלטות במדינת ישראל. ולא שהמערכות האלה עובדות כיום ביתר יעילות.



בגדול, להערכתי, מדינת ישראל זקוקה לארבע צוללות כדי להתמודד עם האפשרות שלאיראן, או לכל מדינה ערבית אחרת, תהיה יכולת גרעינית למחוק את ישראל, שהיא מדינה שדי בפצצה אחת כדי לפגוע בה. על פי כל מביני עניין יכולת המכה השנייה, או אפילו הראשונה המקדימה, המיוחסת לישראל, מצריכה ארבע צוללות: אחת באימונים, אחת בהספנה, אחת מבצעית ואחת ספייר.



העובדה שחיל הים רוצה עוד היא חלק משגרת כל מערכת צבאית שרוצה לעשות מה שהיא עושה תמיד ויותר. להתאמן יותר, לרכוש יותר חיילים וציוד, להיות יותר מוכנים. הצבא מנפח מכאן, הפוליטיקאים - שחוששים שאם לא ינפחו יואשמו במחדל המלחמה הבאה - מנפחים משם, והופ, יש עוד שתי צוללות. למקרה שמישהו יחליט שאנחנו צריכים נוכחות גם בים האדום, בים השחור ובמפרץ הפרסי.



מדובר בבזבוז משווע של כוח אדם וכסף. בהנחה שלכל צוללת יש יותר מצוות אחד, מדובר במאות אנשים שיכולים וצריכים לסייע במשימות הדחופות ביותר של מדינת ישראל. חיילים צריכים להיות לא רק במרחבים ימיים רחוקים או ברחובות הערים והכפרים הפלסטיניים, אלא גם בצמתים פנים־ישראליים. זה יקרה, כמובן, כאשר יוגדרו משימות לאומיות שאינן רק "מלחמה בטרור". מורות ומורים וחונכים וחונכות בפריפריה חשובים לא פחות מאוגדה שלמה שיושבת בחברון באחד על אחד על כל פלסטיני ומתנחל.