בזמן שרכבתי על אופני לפני כמה ימים רכב מולי איזה מוזיקאי מוכר, רוקיסט לשעבר שהיום הוא על פי השמועות איש משפחה הגון. יכול מאוד להיות שבגיל 15 קצת הערצתי אותו, ובהחלט ייתכן שכשמבטינו נפגשו על מסלול האופניים, חייכתי את חצי החיוך ההוא של הילדה ההיא. הוא היה ג'נטלמן, נתן לי לעקוף ראשונה את תחנת האוטובוס. אם אני לא טועה, קצת נשאר לי החיוך כמה מטרים אחר כך, וממש לא ברור למה.



אני תמיד מביטה על הקראשים של נעורי מהעבר (כולם היו מוזיקאים - עוד נגיע לזה), ורוצה ברוב המקרים לקבור את עצמי מהבושה. אחר כך נזכרתי במצלמת הפוקט השחורה שהייתה לי אז. בסך הכל 28 תמונות היה אפשר לדחוס לכל סליל במצלמה הטיפשית הזו. מתוכן ארבע תמונות היו נשרפות ועוד שתיים מצולמות על פארש. אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי נגמר סרט הצילום. בדרך כלל כשהייתי הולכת להופעות המוזיקה בפארק ומבזבזת את כל דמי הכיס שלי והמשכורת שקיבלתי כבייביסיטר, הייתי משאירה את סרט הצילום במצלמה ומחכה שהג'ינג'י המזוקן מ"פוטו חזי" בכיכר ויצמן בחולון, יוציא לי אותו בעצמו בחדר החושך. העיקר שלא יישרף. “זה שוב הזמר ההוא, הא?", הוא היה מגחך ומסמן בעט על מעטפת הפיתוח “דחוף". “פיקוח נפש של ילדה" אמר אז לבחורה שעבדה שם. משום מה כולנו בשכונה היינו בטוחים שיש ביניהם רומן סוער ורצו כל מיני שמועות. היא הייתה צעירה ממנו בשנים רבות, שיער צבוע לבלונד, כל הזמן השפילה מבט, ותמיד היה נדמה שהם מסתירים משהו.



במקרה הטוב הייתי חוזרת לשם כעבור כמה שעות ובמקרה הגרוע ביום שלמחרת. לפעמים, כשהייתה מצטרפת אלי חברה נוספת, היינו עומדות בחוץ מול חלון הראווה ומביטות בתמונות החמות שיצאו מהמכונה. כן, ל"פוטו חזי" הייתה מכונה שעמדה ממש על חלון הראווה ואפשרה לעוברים ולשבים להציץ בתמונות של כולם. פעם הגעתי לקחת את התמונות שלי מהופעת הקיץ בפארק, וראיתי המון ילדים נדבקים לחלון ומצחקקים. מסתבר שמישהו צילם תמונות עירום של בת זוגו ושלח לפיתוח. “זה ההוא מהפיצה", אמר לי אחד מהם, ממש כמה שניות לפני שתמונת עירום פרונטלית של אישה מושלמת יצאה לוהטת מהמכונה וחלפה על פני המסוע, מימין לשמאל ולאורך כל רוחבו של החלון. גם אני נדבקתי לחלון ספק מתוך סקרנות ספק מתוך בהלה. אחר כך יצאה תמונה נוספת, והפעם של הבחור ללא סינר הפיצה, גם כן במלוא הדרו.



בקיץ של אותה שנה כיכר ויצמן הפכה אחת לשבוע לרחוב החלונות האדומים באמסטרדם. האיש מהפיצה שהיה מצלם תמונות עירום של בת זוגו היה מגיע בדרך כלל בימי ראשון, ככל הנראה לאחר סופ"ש סוער שהיה מוקרן לעוברים ולשבים בכיכר. מאז שגיליתי שזה ההוא מהפיצה, לא התקרבתי לשם יותר. פחדתי שאני לא אתאפק ואמות מצחוק. נשבעת לכם שזה סיפור אמיתי.



פעם אחת הגעתי כדי לקחת נגלה נוספת של תמונות של הזמר המסתורי, מהלהקה שאני מתאפקת לא להסגיר את שמה. באותה נגלה הייתה תמונה שלי מחובקת עם הזמר, שצולמה רגע אחרי שפגשתי אותו בחדר מדרגות במרכז תל אביב והוא הזמין אותי לשתות כוס מים אצלו בסלון. חבר שהיה בדירה צילם. לא עישנתי מעולם אבל לקחתי בכאילו שאכטה מהסיגריה שהייתה לו ביד, רצתי לאוטובוס ונסעתי ל"פוטו חזי". שם עמד לידי זוג מצחקק ומתחבק עם ריח חזק של בושם וניסה לעקוף אותי בתור. ניחשתם, אלה היו כוכבי הסינרומן המקומי לבושים לחלוטין, אולי בגלל זה לקח לי רגע או שניים כדי להבין במי מדובר. בינתיים, בחוץ עומדים החברים בשכונה וצוחקים בקול, והג'ינג'י המזוקן מבקש מהזוג להמתין כי “יש פה ילדה מאוהבת שמחכה".



את כל הסיפור הזה אני מספרת לכם משתי סיבות. האחת, חברה שלחה לי תקציר של ספר טיפשי שנמכר באמזון ומיועד לגברים הנקרא: “הגבר שנשים רוצות" (בבקשה, אל תקנו). מסתבר שיש מחקרים פסיכולוגיים (בגרוש) שטוענים כי מוזיקאים הם סקסיים בעיני כמעט 80% מהנשים על הפלנטה (משמע, קנו גיטרה, אנחנו נשרוץ אצלכם בסלון). והסיבה השנייה היא שנאלצתי להחליף את המכשיר הסלולרי שלי. לפני ששילחתי אותו לדרכו האחרונה, מחקתי תמונות מכרטיס זיכרון ומצאתי אלבומי סלפי זוגיים (לשעבר) מ־2012. לא משהו שצריך להתרגש בגללו - אפשר להירגע. אבל לדעתי, הסיבה לכך ששכחנו מהם כבר אז, היא שפונקציית הצילום המהיר כבר לא מרגשת בכלל. מי חשב למחוק את זה כשנפרדנו? מי ידע בכלל שזה קיים? כבר לא צריך לשלוח סליל לפיתוח ולחכות בהתרגשות שלושה ימים כדי לראות איך יצאנו בתמונות. מצד שני, תודה לאל שזה קרה. מסתבר שיש דברים שעדיף מלכתחילה לא לצלם.